גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
נדרים 63a — התלמוד בעברית
מיתיבי מהא דתניא בתוספתא בתענית: איזוהי זמנה של רביעה? הרביעה הבכירה - בשלשה במר חשון. בינונית - בשבעה בו. אפילה [הרביעה האחרונה] - בעשרים ושלושה בו, דברי רבי מאיר . רבי יהודה אומר : הבכירה בשבעה…
הטקסט המקורי — נדרים 63a
מיתיבי
מהא דתניא בתוספתא בתענית:
איזוהי זמנה של רביעה?
הרביעה
הבכירה
-
בשלשה
במר חשון.
בינונית
-
בשבעה
בו.
אפילה
[הרביעה האחרונה] -
בעשרים ושלושה
בו,
דברי רבי מאיר
.
רבי יהודה אומר
: הבכירה
בשבעה
במרחשון,
ו
בינונית
בשבעה עשר
בו,
ואפילה בעשרים ושלושה
בו.
רבי יוסי אומר
: הבכירה
בשבעה עשר
במרחשון,
ו
בינונית
בעשרים ושלושה
בו,
ו
אפילה
ב
ראש
חודש כסלו
.
וכן היה רבי יוסי אומר
:
אין היחידין מתענין
שני וחמישי ושני כשאין יורדים גשמים
עד שיגיע ראש חודש כסלו
, שהוא הזמן האחרון של ירידת הגשמים.
ואמרינן עלה
דההיא ברייתא:
בשלמא
זמן
רביעה ראשונה
נפקא מינה
לישאל
"ותן טל ומטר" בברכת השנים.
וזמן רביעה
שלישית
נפקא מינה
להתענות
היחידים, שאם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית אפילו פעם אחת, מתענין היחידין שני וחמישי ושני.
אלא
זמן רביעה
שניה
-
למאי
נפקא מינה?
ואמר רבי זירא
:
נפקא מינה
לנודר
עד הגשמים שהוא אסור עד רביעה שניה, כמו ששנינו במשנתנו.
ואמרינן
עוד
עלה: כמאן אזלא הא דתניא
[כדעת מי היא הברייתא הבאה]:
רבן שמעון בן גמליאל אומר
:
גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה, אתה מונה בהן
לענין נודר -
רביעה ראשונה ושניה; כמאן?
כרבי יוסי
היא - כי לרבי מאיר הרי יש בין רביעה ראשונה לרביעה שניה פחות משבעה ימים, ואילו לרבי יהודה יש ביניהם יותר משבעה ימים.
וקא סלקא דעתין שהברייתא הזו עוסקת בנודר שאמר "עד הגשם" כי זה דרך הנודרים. והשתא תיקשי לרבי זירא, כי אם תמצי לומר שבאומר "עד הגשם" אפילו רבנן מודו שאין הדין תלוי בירידת הגשמים אלא בזמן ירידת הגשמים, אם כן למאי נפקא מינה אנו אומרים שכלול בירידה הראשונה גם רביעה שניה, והרי ודאי שזמן רביעה שניה כבר הגיע.
ומשנינן:
ההוא
ברייתא עוסקת ב
דאמר
"
עד הגשמים
", ולדעת רבנן זמן איסורו נשלם בירידת הגשמים ממש.
ואמר להם רבן שמעון בן גמליאל: באופן זה - שירדו הגשמים שבעה ימים בזה אחר זה - אף לפי דעתכם אין לאוסרו אלא עד זמן רביעה שניה, כי הרביעה השניה נקשרה ברביעה הראשונה.
מתניתין:
מי שאמר: "
קונם יין שאני טועם השנה
" -
ו
נתעברה השנה
, הרי זה
אסור בה ובעיבורה
של השנה.
ולא רק כשהיה עומד באמצע השנה, כי אז פשיטא שהוא אסור עד סוף השנה ; אלא אפילו אם היה עומד בתחילת השנה, והיה מקום לומר שלא נתכוין לאסור על עצמו יותר מאשר שנים עשר חודש שברוב שנים, וכוונתו במה שאמר "השנה" היינו "שיעור שנה" שהיא שנים עשר חודש, קא משמע לן שהיות ואמר "השנה" נתכוין לאסור את עצמו בשנה זו עד סופה.
ואם אמר: "קונם יין שאני טועם
עד ראש חודש אדר
", הרי זה אסור
עד ראש חודש אדר ראשון
.
ואם אמר: "
עד סוף אדר
", הרי זה אסור
עד סוף אדר ראשון
, ובגמרא יתבאר טעם הדין ש"אדר" מתפרש לאדר ראשון.
גמרא:
שנינו במשנה: עד ראש חודש אדר, עד ראש חודש אדר הראשון ; עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון:
אלמא
, הרי מוכח בדעת התנא של משנתנו ד
סתמא ד
"
אדר
"
דקאמר
אדר
ראשון הוא
.
סתם "אדר" פירושו אדר ראשון, והיות ואמר "אדר" ולא פירש איזה אדר, לכן מתפרשים דבריו לאדר ראשון.
לימא
, האם נאמר ד
מתניתין רבי יהודה היא
הסובר סתם "אדר" אדר ראשון הוא?
דתניא
:
אם רצה אדם לכתוב בשטר תאריך של
אדר הראשון
, הרי זה
כותב
במפורש "
אדר
הראשון
". אבל אם רוצה לכתוב בשטר תאריך
אדר שני
, הרי זה
כותב
"
אדר
"
סתם, דברי רבי מאיר
.
רבי יהודה אומר
:
אדר הראשון כותב
"
סתם
", ו
אדר שני כותב
"אדר
תיניין
[שני] ".
ומשנתנו שמבואר בה ש"סתם" אדר הוא אדר ראשון, היינו כרבי יהודה דברייתא.
אמר אביי
:
אפילו תימא
משנתנו
רבי מאיר
היא, שסתם "אדר" הוא אדר שני.
הא
הברייתא -
דידע דמעברא שתא
[ידע שהשנה מעוברת היא], ולכן אם רוצה לציין את אדר הראשון, יש לו לכתוב "אדר ראשון ".
הא
משנתנו -
דלא ידע
בשעת נדרו שתתעבר השנה, ולכן כשאמר אדר סתם היינו אדר הראשון.