נדרים 53a — התלמוד בעברית

מתניתין:

כהמשך למשנה הקודמת דנה משנתינו בנודר מפירות מסויימים, האם הוא מותר ביוצא מהם, אלא שהמשנה הקודמת עסקה בענבים ובזיתים, שליוצא מהם יש שם מיוחד: "יין" "שמן", ואילו משנתינו עוסקת בפירות שהיוצא מהן נקראין על שמם, כגון: "דבש תמרים" וכדומה.

הנודר מן התמרים

הדין הוא ש

מותר בדבש תמרים

שלא נתכוון הנודר אלא לפרי ולא ליוצא ממנו .

הנודר

מן הסתוונית

ענבים קשים שאינם מתבשלים, ומניחים אותם בכרם בימי החורף ועושים מהם חומץ, הדין ש

מותר בחומץ סתווניות.

ואף על פי שהסתווניות עצמן אינן עומדות לאכילה אלא לחומץ, אין אומרים שהנודר מן הסתווניות כוונתו לחומץ, אלא, הואיל ואמר בנדרו "סתווניות", אינו אסור אלא בסתווניות עצמן, ולא בחומץ היוצא מהן.

רבי יהודה בן בתירא אומר: כל

פרי

ששם תולדתו

[היוצאת ממנו]

קרויה עליו

על שמו של אותו פרי, כגון: "דבש תמרים" ו"חומץ סתוניות", שאינם נקראים "דבש" סתם, או "חומץ" סתם.

ונודר הימנו

מהפרי, הדין ש

אסור

אף

ביוצא הימנו

כיון ששם הפרי עליו.

וחכמים

חולקים על תנא קמא, הסובר שהנודר מן הסתוונית מותר בחומץ סתווניות ואסור בסתווניות עצמן, ו

מתירין

בסתווניות ואוסרין בחומץ סתווניות.

שחכמים סוברים, שאדם הנודר מדבר שאין אוכלים אותו אלא אוכלים רק את היוצא ממנו, מותר בו ואסור ביוצא ממנו, שלא נתכוון הנודר אלא למה שדרכו לאכלו.

אבל הנודר מן התמרים, גם חכמים מודים שמותר בדבש תמרים ואסור בתמרים, היות והתמרים עצמם עומדים לאכילה.

גמרא:

שנינו במשנה: וחכמים מתירין.

המשמעות הפשוטה היא שחכמים באים להתיר את מה שרבי יהודה בן בתירה אסר, שהם באים להתיר את היוצא מהדבר הנדור, גם אם שם הדבר הנדור עליו.

אם כן, קשה, שדברי

חכמים היינו

ממש כדברי

תנא קמא

שאמר את אותו דין, שהנודר מן התמרים והסתווניות מותר בדבש תמרים ובחומץ סתווניות.

ומתרצינן:

איכא בינייהו

[יש חילוק בין תנא קמא לחכמים]

הדא

[בדבר זה] -

דתניא

:

כלל זה אמר רבי שמעון בן אלעזר,

א.

כל שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל, כגון: תמרים ודבש תמרים,

הדין הוא, שאם

נדר בו, אסור

גם

ביוצא ממנו,

ואם

נודר מ

ה

יוצא ממנו, אסור בו,

ב.

כל שאין דרכו לאכול, ודרך היוצא ממנו לאכול,

הדין הוא, שאם

נדר בו, אין אסור אלא ביוצא ממנו,

שיש לומר

שלא נתכוון זה

בנדרו

אלא ליוצא ממנו.

ובדבר זה חולקים תנא קמא ורבי יהודה בן בתירה וחכמים במשנתינו,

שרבי שמעון בן אלעזר בברייתא סובר, שבנודר מן התמרים, כיון שדרכו לאכול וגם דרך היוצא ממנו לאכול, לכן אסור בשניהם. ואילו בנודר מן הסתווניות סובר, שכיון שאין דרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול, לכן אינו אסור אלא ביוצא ממנו.

ובא תנא קמא במשנתנו, וחולק עליו בין בתמרים ובין בסתווניות, וסובר, שבין באלו שדרכם לאכול ובין באלו שאין דרכם לאכול, הדין הוא, שאם נדר מהם, אסור בהם ומותר ביוצא מהם.

ואילו רבי יהודה בן בתירא, סובר כרבי שמעון בן אלעזר בתמרים, שהדרך לאוכלו ודרך היוצא ממנו לאוכלו, שאסור בשניהם. וחולק עליו בסתווניות וסובר שגם בהן הדין הוא שאסור בשתיהן, אפילו שאין הדרך לאוכלו ודרך היוצא ממנו לאוכלו.

וחכמים, חולקים על תנא קמא ורבי יהודה בן בתירא בסתוונית, ומתירין את הסתוונית ואוסרים את החומץ היוצא מהם, כיון שאין הדרך לאוכלו, ודרך היוצא מהן לאוכלו, כדברי רבי שמעון בן אלעזר:

מתניתין:

משנתנו מלמדת, שהנודר ממאכל מסוים, מותר במאכל דומה הנקרא באותו שם, אם יש לו שם לוואי.

הנודר מן היין, מותר ביין תפוחים

כיון שיש לו שם לווי, והוא נדר מיין סתם, ויין סתם, הוא יין ענבים ולא יין תפוחים.

וכן הנודר

מן השמן, מותר בשמן שומשמין,

שסתם שמן, הוא שמן זית ולא שמן שומשמין.

הנודר

מן הדבש, מותר בדבש תמרים,

שסתם דבש בלשון בני אדם, הוא דבש תמרים.

הנודר

מן החומץ, מותר בחומץ סתוניות,

שסתם חומץ, הוא יין שהחמיץ.

הנודר

מן הכרישין

(כרתי - מין ירק הדומה לבצל),

מותר בקפלוטות,

שאמנם הם מין כרישין, אבל הואיל ויש להם שם בפני עצמם, אינם בכלל נדרו.

הנודר

מן הירק, מותר בירקות השדה

הגדלים מאליהם, מפני

שהוא שם לוויי,

שירקות השדה אינם נקראים "ירקות" סתם, אלא בשם לווי שלהם "ירקות השדה", והנודר מירקות סתם, אינו מתכוון אלא לירקות הגינה .

גמרא:

תניא: הנודר מן השמן

-

בארץ ישראל, מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית.

כיון שבני ארץ ישראל אינם משתמשים אלא בשמן זית, וכוונת הנודר שם לאסור רק שמן זית.

ובבבל, אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית.

שבני בבל משתמשים בשמן שומשמין ולא בשמן זית.

מקום שמסתפקין

[שרגילים להשתמש]

מזה ומזה,

בין בשמן זית ובין בשמן שומשמין,

אסור בזה ובזה.

עד כאן דברי הברייתא.

ומקשינן: מה החידוש בדברי הברייתא, שבמקום שמשתמשים בשני סוגי השמנים, אסור הנודר מן השמן בשניהם?

פשיטא

שכך הדין!?

ומתרצינן:

לא צריכא,

הברייתא מדברת באופן

דרובא מן חד מסתפקין

[שרוב בני המקום משתמשים רק עם סוג אחד של שמן].

והחידוש הוא:

מהו דתימא

[שהייתי אומר]

איזיל בתר רובא

[שנלך אחר רוב בני המקום], וכיון שרוב בני המקום משתמשים רק בסוג אחד של שמן, הייתי אומר שהתכוון לאסור רק סוג זה של שמן.

קא משמע לן,

כיון שיש להתספק שמא התכוון לאסור גם את סוג השמן שהמיעוט משתמש בו, לכן הדין שאסור בשניהם, ש

ספק איסורא לחומרא

.

המשך דברי הברייתא:

הנודר מן הירק,

אם נדר שלא בשנת השמיטה כי אם

בשאר שני שבוע,

הדין ש

אסור בירקות הגינה ומותר בירקות השדה,

שסתם ירק הכוונה לירקות הגינה.

אבל

ובשביעית

אם נדר מן הירק בשנת השמיטה, אי אפשר לומר שהתכוון לירקות הגינה, שהרי אין זורעין בשביעית, אלא ודאי התכוון לירקות השדה שגדלים מאליהן, ולכן הדין ש

אסור בירקות השדה, ומותר בירקות הגינה.

עד כאן דברי הברייתא.