נדרים 44a — התלמוד בעברית

ואם

אמר

אדם:

תהא שדה זו מופקרת ליום אחד,

או שאמר שתהא מופקרת

לשבת

[לשבוע]

אחת,

או שאמר

לחדש אחד,

או

לשנה אחת,

או

לשבוע אחת

[לשבע שני שמיטה],

אזי,

עד שלא זכה בה, בין

שלא זכה בה

הוא,

ו

בין

שלא זכה בה

אחר

-

יכול

המפקיר

לחזור בו.

אבל

משזכה בה בין הוא בין אחר

-

אין יכול לחזור בו

מהפקרו.

והנפקא מינה בין זכה בו בעצמו מן ההפקר ובין חזר בו מהפקרו, היא בכך:

כדי לזכות מההפקר, צריך שיעשה בו קנין, ואילו חזרה, דיה שיחזור בו בדברים.

וכן אם זכה מההפקר הרי הוא פטור מן המעשר אפילו לרבי יוסי, למרות שנחשב הדבר שהוא קנה זאת ממנו עצמו! אך אם חזר בו מהפקרו הרי הוא חיב במעשר, כי איגלאי מילתא שמעולם לא היה הפקר!

יוצא שה

רישא

כשיטת

רבנן,

שסוברים שהפקר יוצא מרשותו מיד כשמפקיר, אלא שתוך ג' ימים חוששים לרמאין, ולכן יכול לחזור בו.

ו

אילו ה

סיפא

כשיטת

רבי יוסי

היא! שבסיפא אין חשש לרמאין, שאילו היה רמאי, לא היה צריך להפקיר לזמן ידוע. ואם כן, מה ששנינו שעד שלא זכה בה בין הוא ובין אחר - יכול לחזור בו, על כרחך כשיטת רבי יוסי היא!?

אמר עולא: סיפא נמי

כשיטת

רבנן היא.

ותמהינן:

אי הכי, אמאי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו?

ומבארינן:

שאני

כשמפקיר ל

שנה ו

ל

שבוע, דלא שכיחי

שמפקירין בצורה כזו. וכיון שאדם זה שינה, אנו אומדין את דעתו, שכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם, ועדיין הוא אגוד בחפץ, מסתבר שאפילו באותו זמן שהפקירו, לא נח לו שיצא החפץ מרשותו - עד שיזכה בו אחר.

ריש לקיש אמר: מדסיפא

כשיטת

רבי יוסי, רישא נמי

-

רבי יוסי.

ובאמת לשיטתו תמיד יכול המפקיר לחזור בו.

ורישא היינו טעמא

שאחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו, היות שהחמירו בדבר חכמים, כדי

דלא לישתכח תורת הפקר.

היות שיש לחוש שאם המפקיר יוכל לחזור בו, יסיק מכך הזוכה שגם כשלא חזר בו לא היה זה הפקר גמור אלא היה ברשות הבעלים עד הזכיה של הזוכה, ויחשוב שדינו הוא כמקבל מתנה ולא כזוכה מהפקר, והפירות חייבים במעשר, ויבואו לעשר ממנו על פרות טבל, והוי מהפטור על החיוב!

ומקשינן:

אי הכי,

אם זה הטעם, אם כן,

אפילו מיום הראשון נמי ליהוי הפקר,

שכבר אז לא יוכל לחזור, כדי שלא תשתכח תורת הפקר! ולמה תקנו שרק לאחר שלשה ימים יהיה הפקר?

אמר רבה

: מה שלא חל ההפקר עד שלשה ימים, היינו

מפני הרמאין. דמפקירין

-

והדרין בהון

[וכפי שנתבאר לעיל], ולכן כל שלשה ימים העמידו דבריהם על דין תורה, שלא יחול ההפקר - עד שיבוא לידי הזוכה.

ומקשינן:

אבל מדאורייתא,

אף לאחר שלשה ימים

לא הוי הפקר

לשיטת רבי יוסי, אלא רק רבנן תקנו שיהא הפקר, כדי שלא תשתכח תורת הפקר, ואם כן, ודאי צריך לומר שחייבוהו רבנן במעשר, שהרי מדאורייתא אין זה הפקר .