נדרים 36b — התלמוד בעברית

איבעיא להו

: התורם מתבואה

שלו

-

על

תבואתו

של חבירו,

האם

צריך דעתו

של חבירו, שידע חבירו שהוא תורם עבורו,

או לא?

וצדדי הספק:

מי אמרינן, כיון ד

מה שהוא תורם עבור חבירו

זכות הוא לו

לחבירו -

לא צריך דעת,

שהרי זכין לאדם שלא בפניו, והרי הוא כשלוחו,

או דלמא,

נתינת תרומה -

מצוה דיליה היא,

של בעל התבואה,

וניחא ליה למיעבדיה

בעצמו, ולא שיעשנה אחר עבורו.

תא שמע

ממשנתינו:

תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו.

במאי עסקינן?

אילימא

שמפריש

מן

הפירות של

בעל הכרי

\-

על של בעל הכרי,

ולדעתו דמאן

[לדעתו של מי] הפריש?

אילימא

שהפריש

לדעתו דיליה,

של המדיר,

מאן שוויה

[מי עשאו]

שליח

לזה?! הרי דורשין מהכתוב: "כן תרימו גם אתם", מה אתם - מפרישים תמיד לדעתכם, אף שלוחכם - צריך שיפריש לדעתכם! ו

אלא

שתרם משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ועשה זאת

לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה, דקעביד שליחותיה!

שבכל מקרה שאדם עושה את שליחותו של חבירו - הרי הוא מהנהו!

אלא,

צריך לומר מדובר שהפריש תרומה

מ

פירות

שלו

-

על של בעל הכרי.

ולדעתו דמאן?

אילימא לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה,

שהרי עשה שליחותו!

אלא לאו

מדובר שתרם

לדעתיה דנפשיה, ומשלו תורם על של חבירו

.

ואי אמרת

שהתורם משלו על של חבירו

צריך דעת, הא קמהני ליה

בזה שעשה שליחותו!

אלא לאו

-

אין צריך דעת!

ונפשוט מכאן שתורם משלו על של חברו אף שלא מדעתו.

ודחינן:

לעולם

מדובר שתרם

מ

תבואתו

של בעל הכרי

-

על

של

בעל הכרי.

ו

כדאמר רבא

להלן, בבעיא של רבי ירמיה:

באומר: "כל הרוצה לתרום

-

יבא ויתרום", הכי נמי

מדובר

באומר וכו'.

שלגבי תרומה, די בזה שגילה דעתו שניחא לו שיתרום מי שירצה, והתרומה חלה. אבל לענין נדר, אין זה נקרא שעשה שליחותו - וההנהו בזה .

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: התורם משלו על של חבירו, טובת הנאה,

דהיינו, מה שיתן לו ישראל דבר מועט כדי שיתן את התרומה לבן בתו שהוא כהן ,

של מי היא,

מי זכאי בנתינה זו?

וצדדי הספק:

מי אמרינן, אי לאו פירי דהאיך,

לולי פירותיו של התורם,

מי מתקנא כריא דההוא

[האם היה נתקן הכרי של בעל הפירות]?!

או דלמא, אי לאו כריא דההוא,

של בעל הכרי,

לא הויין פירי דהדין

[לא היו פירותיו של התורם]

תרומה!

אמר ליה

רבי זירא:

אמר קרא: "את כל תבואת זרעך

-

ונתת".

משמע שתלה הכתוב את הנתינה בבעל הזרע, דהיינו בעל הכרי.

איתיביה

ממשנתינו:

תורם

המדיר

את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו

[וסוברת עתה הגמרא שמדובר שתורם המדיר מפירותיו שלו].

ואי אמרת

ש

טובת הנאה דבעל הכרי

היא,

הא קא מהני ליה

המדיר, בכך שיכול עתה המודר לתת את התרומה למי שירצה, ולקבל דמים עבור טובת הנאה זו!

אלא שמע מינה, טובת הנאה דיליה

[של התורם]!

אמרי: לא.

במשנתינו מדובר שתורם

משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו דבעל הכרי, באומר: כל הרוצה לתרום

-

יבא ויתרום.

ובכהאי גוונא, ודאי שטובת ההנאה שייכת לבעל הכרי.

תא שמע, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: המקדיש

בהמה לקרבנו של חבירו, ונפל בה מום, ורוצה עתה לפדותה, שהרי אינה ראויה כבר לקרבן, הדין הוא שהמקדיש הוא זה ש

מוסיף חומש

כשפודה [שהדין הוא שרק הבעלים מוסיפין חומש כשפודין את קדשיהם, דכתיב: "ואם המקדיש יגאל וגו'"].

אבל אם חבירו רוצה לפדותה, אינו צריך להוסיף חומש.

ו

לענין תמורה, שהדין הוא שאם הבעלים ממיר את הבהמה באחרת, נתפסת הקדושה גם בבהמה השניה, רק ה

מתכפר

נחשב בעלים לענין זה, והוא זה ש

עושה תמורה.

והתורם משלו על שאינו שלו

-

טובת הנאה שלו

[של התורם] .

שנינו במשנתינו:

מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא.

ותמהינן:

מקרא מאי טעמא לא ילמדנו

-

משום דקמהני ליה

המדיר בזה שאינו נוטל ממנו שכר על הלימוד!

אם כן, כשמלמדו

מדרש נמי קמהני ליה

מאותה סיבה עצמה, ולמה מותר לו ללמדו מדרש?!

אמר שמואל

: באמת מן הדין מותר ליטול שכר רק על המקרא, ולא על המדרש, וכפי שיתבאר להלן הטעם. אלא שיש מקומות שהחמירו על עצמם שלא ליטול שכר אף על המקרא, ובמקומות אלו באמת מותר ללמדו אף מקרא. אבל משנתינו מדברת

במקום שנוטלין שכר על

לימוד

המקרא, ואין נוטלין שכר על

לימוד

המדרש.

ולכן מותר ללמדו דווקא מדרש ולא מקרא.

ותמהינן:

מאי פסקא?

למה העמיד התנא דבריו דוקא במקרה כזה, שנוטלין שכר רק על המקרא ולא על המדרש?! והרי היה לו לומר דין עקרוני, שמותר לו ללמדו רק דבר שאין נוטלים עליו שכר!