נדרים 31a — התלמוד בעברית

מתניתין:

א.

הנודר משובתי שבת

-

אסור בישראל ואסור בכותים

.

כיון שגם הכותים, שהתגיירו, מצווים הם על השבת ושומרים אותה.

ב. הנודר

מאוכלי שום

בליל שבת, שכך נהגו ישראל, לאכול שום בליל שבת היות והוא זמן עונה, והשום מרבה את הזרע -

אסור בישראל, ואסור בכותים

, לפי שגם הכותים מחזיקים במנהג זה של אכילת שום בליל שבת, על אף שאין הם מחוייבים בו.

ג. הנודר

מעולי ירושלים

-

אסור בישראל, ומותר בכותים.

כיון שהכותים עולים לשכם, ולא לירושלים.

גמרא:

והוינן בה:

מאי

הנודר מ"

שובתי שבת

"?

אילימא

, אם נאמר, שכונתו לאסור עצמו בהנאה

מ

"

מקיימי שבת

" -

מאי איריא

, אם כן, מדוע נקט התנא שהוא אסור בישראל ו

בכותים?

והרי כיון שכוונתו למקיימי שבת,

אפילו

ב

עובדי כוכבים, נמי

, אם הם שובתים בשבת, הוא אסור בהם!

ואם כן, היה לו לתנא לומר "הנודר משובתי שבת - אסור במקיימי שבת", היות ולשון זו כוללת גם את אותם הגויים השובתים בשבת, ומדוע נקט התנא "הנודר משובתי שבת אסור", שמשמעותו כי הוא נאסר זו רק בישראל ובכותים ולא בגויים שהם שובתי שבת?!

ומשנינן:

אלא

, הנודר מ"שובתי שבת" מתכוון לנדור איסור הנאה רק

מ

אלו שהם

מצווים על השבת

.

ורק ישראל וכותים מצווים על השבת, ולא עובדי כוכבים.

ותמהינן:

אי הכי,

שאדם אוסר הנאה בלשון זו מאלו שהם מצווים על הדבר,

אימא סיפא

:

הנודר

מעולי ירושלים

-

אסור בישראל, ומותר בכותים

.

ו

אמאי

מותר בכותים? -

והא

כותים,

מצווים

לעלות לרגל

נינהו!

אמר אביי

: בנודר הנאה ממי שהוא "

מצווה ועושה

"

קתני

במשנתנו. ולכן -

בתרתי בבי קמייתא

, בשתי הבבות הראשונות שבמשנה, של שובתי שבת, ואוכלי שום בלילי שבת -

ישראל וכותים מצווין

ועושין,

ולכן הוא נאסר בהם, ואילו

עובדי כוכבים, ההוא דעבדי

, אלו שעושים כן, בגדר "

עושין ואינם מצווין

" הם, ואין כוונת הנודר לאסור הנאה מהם.

אבל בבבא האחרונה,

בעולי ירושלים

רק

ישראל

הם

מצווין ועושין,

אך

כותים מצווין ואינם עושין

הם, שאינם עולים לירושלים, לפי שהמירו את ירושלים בשכם.

מתניתין:

האומר "

קונם שאיני נהנה לבני נח

" -

מותר בישראל

, שנקראים "זרע אברהם", ואינם נקראים "בני נח",

ואסור בעובדי כוכבים

, הקרויים בני נח.

לפי שרק הגויים קרויים "בני נח", ולא ישראל, אף על פי שגם בני ישראל הם צאצאים של נח.

גמרא:

והוינן בה:

וישראל

-

מי נפיק

האם הוא יוצא

מכלל

"

בני נח

"? והרי גם בני ישראל, צאצאיו של נח הם!

ומשנינן:

כיון דאיקדש אברהם

, שנקרא "אוהבי" -

איתקרו

בני ישראל

על שמיה

של אברהם, ואינם נקראים עוד בני נח.

מתניתין:

האומר: "קונם

שאיני נהנה לזרע אברהם

"

\-

אסור בישראל, ומותר בעובדי כוכבים.

גמרא:

ומקשה הגמרא:

והאיכא ישמעאל

, שגם הוא זרע אברהם, ומדוע הוא אסור רק בישראל ולא בבני ישמעאל!

ומשנינן: משום שאמר הקב"ה לאברהם [בראשית כא]: "

כי ביצחק יקרא לך זרע

",

כתיב.

רק ביצחק יקרא לך זרע, ולא בישמעאל! ועוד הוינן בה:

והאיכא עשו

, שהוא זרעו של אברהם וגם של יצחק!

ומשנינן: אמר קרא: כי "ביצחק" יקרא לך זרע!

מלמד הכתוב כי רק

ב

חלק מ

יצחק

, ביעקב, יקרא לך זרע.

ולא

ב

כל יצחק

יקרא לך זרע - להוציא את עשו.

מתניתין:

במשנה זו מתבאר, כי גם קניה ומכירה אסורה במודר הנאה, היות שיש לקונה ולמוכר הנאה בקניה או במכירה, לפי סוגי המקח המתבארים להלן.

ולכן נותנת המשנה דרך לקניה ולמכירה במודר הנאה, באופן שאין בה הנאה למוכר או לקונה כשהם מודרים הנאה.

ושלשה סוגי מקח הם: זבינא חריפא, זבינא מציעי, וזבינא דרמיא על אפיה.

זבינא חריפא, הוא מקח בסחורה דרושה בשוק, הנמכרת היטב, ובמקח שכזה, ההנאה של המקח, היא לקונה.

זבינא מציעי, הוא מקח בסחורה ממוצעת, הנמכרת רגיל, והנאת המקח היא למוכר ולקונה בשוה.

זבינא דרמי על אפיה, הוא מקח בסחורה שאין לה דרישה, שהמוכר שמח להפטר ממנה.

האומר: קונם

שאיני נהנה מישראל

-

הרי כאשר הוא

לוקח

, ויש לו הנאה מהקניה, אם בא לקנות חפץ מישראל אחר, הרי הוא משלם לו

ב

מחיר הגבוה

יותר

מהמחיר הרגיל בשוק אצל הנכרים, כדי שלא יהנה מקנייתו זו אצל ישראל.

ו

אם הוא

מוכר

חפץ לישראל אחר, הרי הוא מוכרו

ב

מחיר שהוא

פחות

מהמחיר הרגיל, כדי שלא יהנה במכירתו לישראל.

ואם אמר: קונם

שישראל נהנין לי

[ממני] -

אין לו תקנה, אלא אם יהא

לוקח

מהם

בפחות

מהמחיר, כדי שלא יהנו ממכירתם לו,

ומוכר

להם

ביותר

כדי שלא יהנו מקנייתם ממנו.

ואין

ישראל

שומעין לו

לקנות ממנו ביוקר או למכור לו בזול!

והיינו, שאין לו תקנה.

האומר: קונם

שאיני נהנה להן

, לישראל,

והן

אינם נהנים

לי

-

יהנה לעובדי כוכבים.

וחידושה של המשנה הוא, שלא נאמר שנדר שוא הוא, כיון שאינו יכול לעמוד בו, והרי זה כמי שנשבע שלא לישן שלשה ימים, שמלקים אותו וישן מיד, כי יכול הוא להנות מעובדי כוכבים.

גמרא:

אמר שמואל: הלוקח כלי מן האומן

כדי

לבקרו

, ואם ימצא שהוא ראוי לו ישלם דמיו, ואם לאו יחזירנו למוכר,

ונאנס

הכלי

בידו

-

חייב

לשלם למוכר את דמיו [אם משום דמי המקח, אם משום שהוא חייב באונסין כדין שואל, וכפי שיבואר בהערה הבאה].

ומדייקת הגמרא:

אלמא

, מוכח מדברי שמואל אלו,

קסבר

שמואל, שהנאת המקח -

הנאת לוקח היא

.

ומחמת הנאת המקח הוא מתחייב בתשלום דמיו כשנאנס [וכפי שיתבאר בהערה].

ומקשה הגמרא ממשנתנו, ד

תנן

בה:

האומר קונם

שאיני נהנה מישראל

-

מוכר

להם

בפחות

מהמחיר.

ומוכח ממנה, שדוקא למכור בפחות הותר לו למוכר שהדיר עצמו הנאה מישראל,

אבל

למכור להם

שוה בשוה

, במחיר השוק -

לא

הותר לו כיון שהוא נהנה מהמכירה.

ואי

, אם נאמר שהנאת המקח,

הנאת לוקח היא

הרי

אפילו שוה בשוה

יהיה מותר למכור לו, שהרי לא נהנה המוכר מהמקח אלא הקונה!

ומשנינן:

מתניתין

, משנתנו, מדובר בה,

בזבינא ד

"

רמי על אפיה

", [כאילו הוא שוכב "על הפנים"], שהוא דבר שקשה לו למוכר למכור אותו, ולכן אם מזדמן לו קונה, הרי הנאת המקח היא של המוכר, ורק אם מוכר בפחות משוויו אין לו הנאה! ואין להקשות ממשנתנו על שמואל, המדבר במקח של זבינא חריפא, של סחורה הנדרשת, שבו הנאת המקח הנאת הקונה היא, ולפיכך מתחייב הקונה באונסי החפץ.

ומקשה הגמרא:

אם כן,

שמשנתנו מדברת ב"זבינא דרמי על אפיה",

אימא רישא

:

המודר הנאה מישראל,

לוקח

מהם

ביותר

מהמחיר, כך שאינו נהנה מהם! ולמה לו לקנות ביותר מהמחיר כדי שלא יהנה, והרי גם אם יקנה במחיר השוה לכל הוא לא יהנה מהקניה, שהרי הוא רוכש דבר שהוא זבינא דרמי על אפיה, שקשה למוכר להפטר ממנו, והנאת המקח הזה של המוכר היא, ולא של הלוקח!

ועוד, אימא סיפא

: האומר "קונם

שישראל נהנין לי

" -

לוקח

מהם

בפחות

, כדי שלא יהנו ממנו ישראל,

ומוכר

להם

ביותר

כדי שלא יהנו מקנייתם.

ואי

מדובר במשנתנו

בזבינא דרמי על אפיה

-

אפילו שוה בשוה

יהיה מותר לו למכור להם, שהרי הוא זה שנהנה במכירת המקח ולא הקונים, והוא אסר בנדרו את הנאתם ממנו, וכאן אין הקונים נהנים ממנו!

ומשנינן: רישא מדברת בזבינא דרמי על אפיה.

ואילו

סיפא

מדובר בה

בזבינא חריפא

, שהסחורה נדרשת, והנאת הלוקח היא לקנותה.

ומקשינן:

אי הכי,

שמדובר בסיפא בזבינא חריפא, תיקשי, מדוע המדיר, האוסר את הנאתו עליהם,

לוקח

מהם

בפחות

כדי שלא יהנו ממנו כאשר הם מוכרים לו? והרי בזבינא חריפא הנאת המקח היא של הקונה ולא של המוכר, ואם כן כשמוכרים לו הישראלים והוא הקונה -

אפילו שוה בשוה

יהיה מותר להם למכור לו, שהרי הוא זה שנהנה ולא הם!?