נזיר 63a — התלמוד בעברית

מתניתין:

נזיר שגילח

תגלחת טהרה במלאת ימי נזירותו,

ונודע לו שהוא טמא

, כלומר: נודע לו לאחר התגלחת שנטמא בתוך ימי נזירותו, בטומאה הסותרת את נזירותו:

אם טומאה ידועה

היא, שבשעת טומאת הנזיר היה אפילו אחד בסוף העולם שיודע בקיומו של המת, הרי זה

סותר

את ימי נזירותו, ואף שכבר גילח.

ואם

"

טומאת תהום

" היא [טומאה נעלמת, כאילו היתה בתהום], שאין אפילו אדם אחד שיודע בשעת טומאת הנזיר על קיומו של מת באותו מקום,

אינו סותר

.

ומסקנת הגמרא, שהלכה למשה מסיני היא.

אבל

אם עד שלא גילח

נודע לו שנטמא בתוך מנין ימי נזירותו -

בין כך ובין כך

[בין שטומאת התהום היא, ובין שטומאה ידועה היא] הרי זה

סותר

.

בהמשך המשנה מבאר התנא שיש שני תנאים ב"טומאת התהום":

א. שתהיה מכוסה.

ב. שלא נטמא בה בשעה שהיה מטהר את עצמו מטומאת מת קודמת [אבל אם היה מטהר את עצמו מטומאת שרץ ונטמא במת ב"טומאת התהום", לית לן בה].

התנא משמיענו את שני התנאים באופן של אדם היורד לטבול לטהרתו משרץ או ממת, ובדרך אגב משמיענו דינים נוספים.

כיצד

הוא דין טומאת התהום:

ירד

הנזיר

לטבול במערה

כדי ליטהר מטומאה שאינה טומאת מת,

ונמצא

לאחר זמן כזית מן ה

מת צף על פני המערה

, ויתכן שהאהיל על המת, אין זו "טומאת התהום" והרי הוא

טמא

.

והשמיענו התנא שני דינים: א. היות ונמצא המת צף על פני המערה ולא היה מכוסה, אין זו "טומאת התהום" שהיא טהורה.

ב. אף שספק הוא אם היה אותו כזית מת במערה בשעה שירד הנזיר לטבול, ואף שלשם טהרה ירד הנזיר לשם, שהיה מקום לתלות שמן הסתם בדק תחילה את סביבותיו, וודאי לא היתה טומאה זו בשעה שטבל, בכל זאת הרי הוא טמא, היות שכל ספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא.

אבל אם

נמצא

לאחר זמן כזית מן המת

משוקע בקרקע המערה

, כי אז "טומאת התהום" היא.

ומכל מקום:

רק אם

ירד

הנזיר

להיקר

[רחיצה לשם תענוג] ולא ליטהר מטומאת מת, הרי הוא

טהור

, שאינו סותר את ימי נזירותו, ואינו מגלח תגלחת טומאה.

אבל אם ירד הנזיר למערה

ליטהר מטומאת מת

קודמת, הרי זה

טמא

ואף ש"טומאת התהום" היא, ואף שספק הוא אם היה שם המת בשעה שירד לטבול.

שחזקת טמא

-

טמא, וחזקת טהור

-

טהור

.

כלומר: לא נאמר החידוש בטומאת התהום אלא למי שהוא בחזקת טהור בשעה שנטמא בטומאת התהום. אבל אם הוא היה בחזקת טמא טומאת מת בשעה שנטמא בה, לא הותרה לו "טומאת התהום", ואם כן טמא הוא אף בספק, שספק טומאה ברשות היחיד טמא.

ומשום

שרגלים לדבר!

כלומר, טעם גדול יש בדבר, שהואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה "טומאת התהום" אצלו.

גמרא:

מבארת הגמרא:

מנא הני מילי

שהותרה טומאת התהום?

אמר רבי אלעזר

: כיון

דאמר קרא

: "

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום

וטמא ראש נזרו".

ולכך אמרה התורה "

עליו

", כדי ללמד

במחוורת לו

, שתהא הטומאה ברורה בשעה שנטמא, אבל בטומאת התהום שאינה מחוורת ולא הכיר בה אחד בסוף העולם אינו סותר.

מי שנטמא בטומאת מת ידועה, אין שוחטין וזורקין עליו את הפסח, ואפילו שחטו וזרקו עליו את הפסח ונודע לו לאחר מכן שהיה טמא, הרי זה מביא פסח שני. ואם נודע לו קודם זריקה אין זורקין עליו את הדם ויביא פסח שני.

אבל אם נודע לו בין שחיטה לזריקה שנטמא ב"טומאת התהום", כי אז זורקים עליו את דם הפסח, ואינו מביא פסח שני.

ריש לקיש אמר

: כי

אמר קרא

גבי "עושה פסח", "איש איש

כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה

לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני" -

ולכך סמך הכתוב טומאה לדרך כדי ללמד: שתהא הטומאה

כי דרך, מה דרך בגלוי, אף כל

, טומאה,

בגלוי

.

הרי למדנו לעושה פסח שהותרה לו טומאת התהום. ומעושה פסח לומדים אנו לנזיר.

ומקשה הגמרא לרבי אלעזר הסובר שמקור היתר טומאת התהום הוא מ"כי ימות מת עליו":

ואלא הדתניא: איזוהי טומאת התהום?

-

כל שאינו מכירה

[יודע במציאות הטומאה] - בשעה שנטמא הנזיר או עושה הפסח - אפילו

אחד בסוף העולם

.

אבל

אם

מכירה

אפילו

אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום

.

והשתא תיקשי:

בשלמא למאן דאמר

[ריש לקיש]: "

כי דרך

"

שפיר

, שהיות ויודע אדם אחד בטומאה זו, כבר דומה היא במקצת לדרך.

אלא למאן דאמר

: "

במחוורת לו

",

כי מכירה

אחד בסוף העולם מאי הוי

, והרי סוף סוף אינה מחוורת לו!?

ותו

תיקשי לכל השיטות:

הא דתניא: המוצא מת

טמון בתבן או בצרורות, והיתה הטומאה טומאת התהום, והיה המת

מושכב לרחבה של דרך

שעבר בה, ואי אפשר שלא נגע העובר שם או הסיט את המת או האהיל עליו:

בתרומה

, כלומר: אם היה העובר באותה דרך כהן ולענין אכילת תרומה, הרי זה

טמא

, כי ודאי נטמא בו, ולא הותרה טומאת התהום לענין תרומה.

אבל

בנזיר ובעשיית פסח

, הרי הוא

טהור

, ואף שודאי נטמא במת, כי טומאת התהום הותרה לנזיר ועושה פסח.

ואם אכן טעם היתר טומאת התהום הוא כפי שנתבאר, אם כן

מאי שנא

תרומה מנזיר ועושה פסח!?

אלא

בהכרח שהיתר

טומאת התהום גמרא גמירי לה

[קבלה בידי חכמים] מהלכה למשה מסיני היא, ולא נאמרה אלא בנזיר ועושה פסח ולא לתרומה.

שנינו במשנה:

אם עד שלא גילח

בין כך ובין כך סותר:

מאן תנא

שיש חילוק בין קודם גילוח לאחר גילוח?

אמר רבי יוחנן: רבי אליעזר היא, דאמר

:

תגלחת מעכבת

[אין הנזיר ניתר מאיסורי הנזירות עד שלא יגלח] -

ומשום שלדעת חכמים הסוברים שמשנזרק עליו אחד מן הדמים, כבר יצא מידי נזירותו, הרי כך לי קודם גילוח כמו לאחר גילוח; ולדעתם, אין הדין תלוי בגילוח אלא בשחיטת אחד מן הקרבנות, וכן בעושה פסח לדעת כולם, הדין תלוי אם נודע לו קודם שחיטת הפסח או לאחריו.

א. שנינו במשנה לעיל [טז א]: "מי שאמר הריני נזיר [נזירות סתם שהיא שלשים יום], נטמא יום שלשים סותר את הכל [כי יום השלשים מכלל ימי נזירותו הוא], רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה", וטעמו הוא [לפי דעת רב מתנא שהלכה כמותו] משום ש"מקצת יום שלשים ככולו", וכבר הוא אחר מלאת ימי נזרו, ולכן אינו סותר אלא שבעה ימים, כלומר: ממתין הוא שבעה ימים עד שייטהר ואז יביא קרבנותיו.

ב. בעייתו של רמי בר חמא אינה קשורה בדין טומאת התהום, אלא מסתפק הוא בדיני סתירת נזירות, ולא נזכרה כאן אלא מפני שפשטה רבה ממשנתנו.

בעי רמי בר חמא

:

נטמא

נזיר בטומאת מת

בתוך מלאת

ימי נזרו,

ונודע לו לאחר מלאת

כלומר ביום השלשים אחר שכבר עבר מקצת היום,

מהו

דינו לענין סתירה לפי דעת רבי אליעזר?

האם

בתר ידיעה אזלינן, וידיעה

הרי

אחר מלאת היא

,

ולא אלימא למיסתר

, [אין בכח טומאה זו לסתור], ודינו כאילו נטמא לאחר מלאת שאינו סותר אלא שבעה.

או לא

אזלינן בתר ידיעה אלא אחר שעת הטומאה, וזו הרי היתה בתוך מלאת ימי נזרו?