נזיר 60a — התלמוד בעברית

גמרא:

תנא

בברייתא המפרשת את המשנה:

במה דברים אמורים

שממתין הוא ששים יום לאכילת קדשים ומאה ועשרים יום להתרת איסורי הנזירות:

בנזירות מועטת

של שלשים יום.

אבל בנזירות בת שנה

, הרי זה:

אוכל בקדשים לאחר שתי שנים

, כשיעור שתי נזירויות [וכפי שנתבאר במשנתנו],

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים

, כשיעור ארבע נזירויות, [וכפי שנתבאר במשנתנו].

א. המצורע מביא לטהרתו בסוף ימי חלוטו: שתי צפורים חיות טהורות, האחת נשחטת, וטובל הכהן בדמה את צפור החיה עם עץ ארז שני תולעת ואזוב ומזה על המצורע, ואחר משלח הוא את הצפור החיה על פני השדה; וכל מעשה זה אינו נעשה בעזרה אלא מחוץ למחנה ישראל; ולמחרת תגלחת "ימי ספרו", אם עשיר הוא, הרי הוא מביא לכפרתו כבש לאשם וכבש לעולה, וכבשה לחטאת; ואם דל הוא: כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה; העשיר אינו יכול להביא את קרבן הדל, אך יכול הוא להפקיר את נכסיו.

ב. שתי הצפרים מעכבות את המצורע מלהתחיל למנות את "ימי ספרו"; והחטאת מעכבתו מלאכול בקדשים אבל לא העולה, ואילו דין האשם אם הוא מעכב, יתבאר בהמשך הסוגיא.

ג. נזיר טמא מת מביא קרבן ביום השמיני: שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש לאשם; ובמלאת ימי נזרו מביא כל נזיר: חטאת עולה ושלמים מן הבהמה.

ד. לדעת ברייתא זו: החטאת בלבד היא שמעכבת את הנזיר הטמא מלחול עליו נזירות טהרה; ואחד מקרבנותיו של הנזיר הטהור מעכבת אותו מלגלח, ולאחריהם מותר הוא בכל איסורי נזיר.

ה. אין חטאת באה בנדבה, וחטאת בהמה אף אינה באה על הספק, אבל חטאת העוף באה על הספק; עולת העוף או הבהמה באים אף בנדבה, וכשספק לו אם חייב הוא אם לאו, יכול הוא להביא עולה על תנאי; האשם אינו בא בנדבה, ונחלקו רבי שמעון וחכמים, אם יכול הוא להביא אשם על תנאי שאם אינו חייב בו יהיה הקרבן לשלמי נדבה.

ותני

עוד ברייתא

עלה: ומגלח ארבע תגלחיות

[כפי שנתבאר]:

ב

תגלחת

ה

ראשונה

ביום השלשים לנזירותו שמסופק הוא בכל הספיקות: מוחלט, נזיר טמא ונזיר טהור - הרי הוא

מביא

:

צפורים

מספק שמא מוחלט הוא, וטעון צפורים לטהרתו.

וחטאת העוף

הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא.

ועולת בהמה

על תנאי של נדבה משום הספק שמא נזיר טהור לגמרי הוא. בתגלחת ה

שניה

ביום הששים, שספק הוא לו שמא השלים זה עתה את נזירות הטהרה אם "טמא מת" היה ולא מצורע, וספק מצורע הוא בסוף ימי ספרו - הרי הוא

מביא

[חלק ביום התגלחת וחלק למחרת התגלחת]:

חטאת העוף

הבאה על הספק לצרעתו, מביא הוא למחרת התגלחת.

ועולת בהמה

מביא - ביום התגלחת ולפניה - לנזירות טהרה, ומביאה על תנאי שאם אינו זקוק לה תהא לנדבה.

בתגלחת ה

שלישית

שספק הוא אם חייב הוא עתה בקרבנות נזיר טמא אם מצורע וטמא מת היה, וספק נזיר טהור הוא, אם היה מצורע ולא טמא מת - הרי הוא

מביא

ביום התגלחת:

חטאת העוף

הבאה על הספק לנזירות טומאתו,

ועולת בהמה

על תנאי של נדבה לנזירות טהרתו אם מצורע היה ולא טמא מת.

בתגלחת ה

רביעית

שאין כאן אלא ספק נזיר טהור, הרי הוא

מביא: קרבן טהרה

מלא, את העולה יביא על תנאי של נדבה כי שמא כבר יצא באחת מעולותיו הקודמות, ואת שאר קרבנותיו יביא להשלמת חיובו.

אמרת

[אמר מר] בברייתא:

תגלחת ראשונה מביא

צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה:

ומבארת הגמרא:

ממה נפשך

על כל צדדי הספיקות -

שפיר קמייתי

[יפה עושה הוא שמביא את שלשת הקרבנות האלו בתגלחת ראשונה]!

דאי ודאי מצורע הוא ולאו

טמא

מת

הוא

:

הרי

ציפורין חובתו, וחטאת העוף ספק

שהביא לנזירות טומאתו -

אזלא לקבורה

[הולכת היא לקבורה],

ועולה

שהביא לנזירות טהרה

הויא נדבה

, שהרי העולה באה נדבה.

ולגלחו

תגלחת שניה של מצורע

סוף שבעה

לתגלחת ראשונה עד שלשים יום

אי אפשר, דדילמא לאו מוחלט הוא

אלא טמא מת היה, ואם כן נזיר טהור הוא עכשיו,

ורחמנא

הרי

אמר

: "

תער לא יעבור על ראשו עד מלאת

".

וכאן חוזרת הגמרא לענין הקרבנות שהוא מביא על כל צדדי הספיקות:

ואי לאו מצורע ודאי הוי

, כלומר: ואם אינו מצורע,

ו

אולם

הוא טמא

מת: הרי

חטאת העוף

שהביא היא

חובתו, וצפורין

שהביא אף שלא היה צריך להם, אין בכך הפסד, שהרי

אבראי קא מתעבדין

[בחוץ הם נעשים]

ולא הוי חולין בעזרה, ועולת בהמה

שהביא

הויא נדבה

.

ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא

מת

הוא

, אלא נזיר טהור הוא:

ציפורין

הרי

אבראי קא מתעבדין

[נעשים בחוץ ואינם חולין בעזרה].

חטאת העוף

שהביא

לקבורה

היא הולכת.

עולת בהמה

שהביא

הויא חובתו

.

מקשה הגמרא:

והא בעי

בתגלחת שניה שבסוף "ימי ספרו" -

אשם

מצורע, והוא מעכב אותו מלאכול בקדשים, ואיך לא נזכר זה בברייתא!? ומשנינן: זה שאתה אומר שהאשם מעכב בהיתר אכילת הקדשים

רבי שמעון

בלבד

היא, דאמר: מייתי ומתני

[מביא אדם אשם, ומתנה שאם אינו חייב אשם יהא שלמים], כי לפי שיטתו אכן הוא מעכב.

אבל לדעת חכמים שאינו יכול להביא אשם ולהתנות, אם כן אם תמצי לומר שהאשם מעכב הרי נמצא שאין תקנה לאדם זה, ובהכרח שאין האשם מעכבו מלאכול בקדשים.

וממשיכה הגמרא לבאר את הברייתא:

תגלחת שניה ושלישית

שלמדנו בברייתא שהוא מביא חטאת העוף ולא נזכרו גם הצפורים כמו בתגלחת הראשונה, הוא משום ד

ציפורין לא צריך, דהא עביד

[הרי כבר עשאן בתגלחת הראשונה]!

ו

מאי איכא

, מה נותר להסתפק בתגלחת שניה ושלישית -

דילמא ודאי מוחלט היה

, כי אז חסרה לו חטאת העוף לצרעתו בתגלחת שניה, וחטאת העוף לטומאתו בתגלחת שלישית, ולכן מביא הוא:

חדא

חטאת העוף בתגלחת שניה

לספק ספרו, וחדא

חטאת העוף בתגלחת שלישית

לספק טומאתו

.

וב

תגלחת רביעית מביא

הוא

קרבן

נזירות

טהרה

, היינו עולה לנזירות טהרתו,

ומתני

עליה: