נזיר 56b — התלמוד בעברית

מה ימי חלוטו טעון תגלחת, אף ימי ספרו; ו

לכן:

מה ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין, אף ימי ספרו

.

ממשיכה הברייתא:

יכול אף ימי הסגרו כן

שלא יעלו לו ימי הסגרו מן המנין,

ו

משום ש

הדין נותן

שיהיו ימי הסגרו כימי חלוטו:

שהרי מצורע

חלוט מטמא משכב ומושב

שלו,

ו

אף ב

ימי הסגרו מטמא

הוא

משכב ומושב

.

ואם כן נאמר:

אם למדת לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין, אף ימי הסגרו אין עולין לו מן המנין

.

אמרת: לא

תלמד כן, כי יש לפרוך:

אם אמרת בימי חלוטו, שכן חלוטו טעון תגלחת ומביא קרבן

[היינו שתי צפרים להזאה ושילוח],

לפיכך אין עולין; תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ואינו מביא קרבן, לפיכך יעלו למנין

.

מכאן אמרו

חכמים:

ימי ספרו וימי גמרו

של מצורע

אין עולין לו מן המנין

.

אבל ימי הזב והזבה

שאינם טעונים תגלחת,

וימי הסגרו של מצורע, הרי אלו עולין לו

.

ומפרשת הגמרא את קושייתו של רב אשי מברייתא זו על דברי רב חסדא הסובר: לא אמרו שימי ספרו וימי גמרו אין עולין לו מן המנין, אלא משום גילוח השער שבסופן, ודוקא באופן שבשעה שנצטרע נותרה לו נזירות מועטת למנותה, אבל אם נותרה לו נזירות מרובה משלשים למנותה, הרי שאותו עודף עולה לו אף בימי חלוטו וספרו:

קתני מיהת

בברייתא: "

לא אם אמרת בימי טומאה

שהם אין עולין לו -

כיון שמבטל בהן את הקודמין, תאמר בימי חלוטו

וכו'" שהיות ואין מבטל בהן את הקודמין, הרי שהייתי אומר שיעלו לו ימי חלוטו מן המנין.

והרי

במאי?

באיזה שלב של הנזירות אומרת הברייתא שהייתי אומר על ימי חלוטו שהן עולין לו מן המנין?

אילימא בנזירות מועטת

, כלומר: שנותר לו למנות כשהוחלט שיעור נזירות מועטת בלבד, אם כן האיך הייתי אומר - אם לא היה לימוד מיוחד על כך - שימי חלוטו יעלו לו מן המנין, ו

הא בעינן גידול שער

וודאי שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין - וכסברת רב חסדא!?

אלא לאו

בהכרח ש

בנזירות מרובה

עוסקת הברייתא, כלומר: שהיה לו למנות בשעה שהוחלט שיעור נזירות המרובה משלשים יום, שאם לא הייתי לומד מן הדין שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין, הרי שהיה אפשר למנות את העודף על שלשים יום בתוך ימי חלוטו.

וקתני

בברייתא שיש צורך בלימוד

ש

אף באופן זה

אין עולין לו

ימי חלוטו

מן המנין

.

אלמא

, ומוכח שאף באופן של נזירות מרובה

לא סלקין ליה

[אין עולין לו ימי חלוטו למנין], ודלא כרב חסדא.

ומסקינן:

שמע מינה

שלא כרב חסדא.

טמא שנכנס למקדש במזיד, ענוש כרת וכו' בשוגג מביא קרבן עולה ויורד וכו', ואין חייבין כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים וכו'".

כללו של דבר: כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל וכו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש, " [לשון הרמב"ם פרק ג מביאת מקדש, שפסק כרבי יהושע במשנתנו].

מתניתין:

אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע: כל טומאה מן המת שנזיר

הנטמא בה

מגלח עליה

[עושה "תגלחת טומאה"],

חייבין עליה

הנטמאים בטומאה כעין זו ונכנסו למקדש -

על ביאת מקדש

.

וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת מקדש

.

אמר

נחלק

רבי מאיר

: והרי

לא תהא

טומאה

זו

שאין הנזיר מגלח עליה,

קלה מן

טומאת

השרץ

שחייבין עליה על ביאת מקדש!

גמרא:

שנינו במשנה: אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע כל טומאה וכו': תמהה הגמרא:

ו

כי אטו

רבי אליעזר משום רבי יהושע

סתם - שהוא רבי יהושע בן חנניה -

גמר לה

[וכי למד רבי אליעזר דין זה מרבי יהושע בן חנניה]!?

והא משום רבי יהושע בר ממל גמר לה

[והרי רבי יהושע בן ממל הוא זה שלימדו דין זה]!?

דתניא: אמר רבי אליעזר

:

כשהלכתי לערדסקיא

[שם מקום],

מצאתי את רבי יהושע בן פתר

-

ראש

[כך היה שם אביו],

שהיה יושב ודן לפני רבי מאיר בהלכה;

והיה אומר לו:

כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה

-

חייבין עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה

-

אין חייבין עליה משום ביאת מקדש

.

אמר לו

רבי מאיר לרבי יהושע בן פתר - ראש:

לא תהא

טומאה

זו קלה מהשרץ

שחייבין עליה על ביאת מקדש!

הוסיף רבי אליעזר ואמר:

אמרתי לו

לרבי מאיר:

כלום אתה בקי ברבי יהושע בר ממל

[האם יודע אתה בו שאדם גדול הוא]?

אמר לי

רבי מאיר

הן!

והרי

כך אמר לי

[לרבי אליעזר]

רבי יהושע בר ממל

:

כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייב עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה

מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה משום ביאת מקדש

.

ומסיימת הגמרא את תמיהתה:

הוי

[הנה אנו רואים] ד

משום רבי יהושע בר ממל גמיר לה

רבי אליעזר ולא מרבי יהושע בן חנניה כפי ששנינו במשנתנו!?

אמרו

בני הישיבה לתרץ:

אכן רבי אליעזר למד דין זה מרבי יהושע בר ממל, אלא שרבי יהושע בר ממל למד דין זה מרבי יהושע בן חנניה; ו

שמע מינה

ממה ששנה רבי מסדר המשנה: "אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע", ולא הזכיר את רבי יהושע בן ממל האמצעי:

כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא

[כל האומר שמועה בשם רב ששמע מרב שני ששמע מרב שלישי]:

קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן

, אין קפידא אם אין מזכירין אלא את הראשון והאחרון, ואין מזכירים את האמצעי.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא

[אף אנו למדנו במשנה במסכת פאה ככלל זה]!

דתנן:

אמר נחום הלבלר: כך מקובלני מרבי מיאשה, שקיבל

דין זה

מאבא

[מאביו],

שקיבל מן הזוגות

[הלל ושמאי, וקדמו להם: שמעיה ואבטליון, וקדמו להם: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן],

שקיבלו מן הנביאים

חגי זכריה ומלאכי, והם קיבלו איש מפי איש

הלכה למשה מסיני

:

הזורע שדהו שני מיני חיטין

[כגון שחמתית ולבנה], אם

עשאן גורן אחד

, הרי זה

נותן פאה אחת

על הכל, ואם עשאן

שתי גרנות

, הרי זה

נותן שתי פאות

פאה לכל מין ומין.

הרי שהקפיד נחום הלבלר להזכיר את הראשון הוא משה רבינו, ואת רבי מיאשה שהוא האחרון,

ואילו

את

יהושע וכלב

שאף הם בין האמצעיים שהרי קיבלו ממשה,

לא קחשיב

-

ו

שמע מינה

אין קפידא בהזכרת האמצעיים.

מתניתין: