נזיר 51b — התלמוד בעברית

עדיין יש להסתפק:

שכבת זרע במעי אשה

שמתה

מהו

שתיעשה גלגלין לאשה לבטל ממנה דין רקב?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

מי אמרינן: כיון דלא איתצר

[עדיין לא נוצר העובר מן הזרע] אם כן

כי גופה דמי

[כגוף האשה הוא נחשב].

דהיינו: האם נאמר, שאף כי העובר אינו חשוב כגופה ומשום שעתיד לצאת ממנה, מכל מקום הזרע - שעדיין לא נוצר ממנו עובר - הרי אינו עתיד לצאת ממנה, אלא יהפוך לעובר, והעובר שהוא "פנים חדשות" הוא זה שיצא ממנה, ואם כן חשוב הזרע כגופה.

או דלמא

, או שמא נאמר: אדרבה הזרע גרע מן העובר,

כיון ד

השכבת זרע

מעלמא קאתי

[מן החוץ הוא בא לה], מה שאין כן העובר שהוא נוצר מן הזרע שבגופה.

בעי רב פפא

:

פירשה

[הפרש שבמעי אשה מן האוכל שאכלה]

מהו

להיעשות גלגלין?

ומבאר רב פפא את צדדי הספק:

האם נאמר:

כיון דלא מקיימא בדלא אכלה

[אין האשה מתקיימת ללא אוכל]

חיותא הוא

[חיות האשה הוא] וכחלק מגופה.

או דלמא הא נמי

פרש כמו שכבת זרע -

מעלמא אתי

[מן החוץ הוא בא לה], ונעשה לה גלגלין.

בעי

נסתפק

רב אחי בריה דרב איקא: עורו

של מת כשהוא מחובר בו

מהו

שייעשה לו גלגלין?

בעי

נסתפק

רב הונא בר מנוח

:

כיחו וניעו

רוק, וליחה שדרכה לצאת דרך הפה -

מהו

שייעשו גלגלין למת?

אמר

תמה

ליה רב שמואל בר אחא לרב פפא: ו

הרי

אי סלקא דעתך כל הני דקאמר

[כל אלו נזכרו בבעיות הקודמות] - שער, פרש, עור, כיחו וניעו -

הוי ליה גלגלין

למת!? אם כן

רקב דמטמא היכי משכחת לה

, איך תמצא מת שאין לו את אלה שיטמא משום רקב!?

אמר ליה רב פפא לרב שמואל בר אחא: אף אם תמצי לומר שכל אלו נעשים גלגלין למת, עדיין תמצא רקב במת

דאשקייה

[השקה את המת]

מי דקלים

שהם מנקים היטב את כל הפרש ואת כיחו וניעו,

וסכיא נשא

[סך את המת בסם] המשיר את השיער,

ושלקו

[בישלו היטב]

במי טבריא

החמים כדי להסיר ממנו את את עורו.

אמר אביי: נקטינן

[קבלה ומסורת בידינו]:

מת שטחנו אין לו רקב

, כלומר: לא נאמר דין רקב אלא בעפרורית המת הבאה כתוצאה מרקבון, אבל עפרורית שהיא תוצאה מטחינה אין לה דין רקב.

איבעיא להו: טחנו

תחילה למת

וחזר והרקיב

-

מהו

שיהא לו דין רקב?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק: האם נאמר:

מידי הוא טעמא אלא דאיכא בשר וגידים ועצמות

, כלומר: מה הוא רקב הרי בשר גידים ועצמות שנרקבו,

והאיכא

, הרי אף ברקב זה יש את כל אלו, ואם כן הוי רקב.

או דילמא: כברייתו בעינן

, צריך שיהא האבר קודם שנרקב שלם כברייתו,

וליכא

שהרי טחנו תחילה.

ומסקינן:

תיקו!

תני עולא בר חנינא

:

מת שחסר

: א.

אין לו רקב

. ב.

ולא תפוסה

, כלומר: המוצא מת בדרך כדרכו, אם מפנהו הרי זה נוטל את המת עם עם תפוסתו, דהיינו שנוטל כל העפר התיחוח, ועוד שלשה אצבעות מקרקע בתולה; ואם היה המת חסר אין לו דין תפוסה. ג.

ולא שכונת קברות

, כלומר: אם מצא אדם שלשה מתים, אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה אמות, הרי זה שכונת קברות, ובודק הימנו ולהלן כדי לטהר את המקום, כי יש לחוש שמא יש שם בית הקברות, ואם מצא אפילו שנים שלמים ואחד חסר אין זה שכונת קברות.

מיתיבי

מן המשנה בעדיות, שנחלקו בה תנאים בדין אבר [בשר גידים ועצמות] מן החי שהוא מטמא, אם גם כשפרש מן האבר כזית בשר הרי הוא מטמא, כמו בשר הפורש מאבר מן המת; ואיכא למאן דאמר הלומד דין זה מאבר מן המת; ושנינו שם במשנה:

לא אם אמרת במת

שכן יש לו כמה חומרות:

שיש לו רוב

[עצמות שהם רוב בניינו או רוב מניינו של מת, מטמאים באוהל],

ורובע

[רובע קב עצמות הבאים מעצמות רוב בניינו ורוב מניינו של מת, הרי הם מטמאים באוהל],

או מלא תרווד רקב

.

תאמר בחי שאין לו רוב, ולא רובע, ולא מלא תרוווד רקב

, אלא אבר מן החי בלבד מטמא; הרי למדנו שאבר מן החי אינו מטמא ברקב.

ו

היכי דמי

אבר מן החי שאינו מטמא ברקב, הרי בהכרח

דארקיב חד אבר

לבדו, ועל זה שנינו שבמת הוא מטמא ובחי אינו מטמא, ואם כן למדנו:

דכוותיה גבי מת

[מת דוגמת חי]

אפילו

ב

חד אבר

שחתכו מן המת והרקיב -

איכא

דין

רקב

, הרי שאפילו מת חסר יש לו דין רקב!? ודחינן:

מי קתני

בברייתא:

הא מת

דומיא דאבר מן החי יש לו רקב!?

הא קא משמע לן

הברייתא:

שום

[שם]

מת יש לו רקב

, ואילו

שום חי אין לו רקב

, כלומר: אין כוונת הברייתא לחלק בין אבר מן החי לאבר מן המת, אלא לחלק בין מת לחי, שהמת פעמים שיש לו רקב אם אינו חסר, ואילו החי לעולם אין לו רקב.

בעי רבא

:

הרקיב

אבר אחד מגוף האדם

כשהוא

[האדם] היה עדיין

חי, וחזר

האדם

ומת, מהו

שיטמא אותו אבר משום רקב!?

ומבאר רבא את צדי הספק:

האם נאמר:

כי גמירי רקב

[לא נתקבלה הלכה דרקב] אלא בכגון

דאירקיב כשהוא מת

[שנרקב במותו], אבל אבר זה שנרקב מחיים אינו בתורת רקב.

או דילמא השתא מיהא הא מיית

[סוף סוף עכשיו מת], ומת הרי יש לו רקב, ולא איכפת לן שהרקיב מחיים?

תא שמע

מן המשנה בעדיות שנזכרה לעיל:

לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע ומלא תרווד רקב, תאמר בחי

שאין לו רוב ולא רובע ולא מלא תרווד רקב.

הרי משמע:

טעמא

דאבר מן החי שהרקיב אין לו רקב - רק

משום

ד

חי

הוא,

הא

אם

מת

האדם לאחר שהרקיב אותו אבר

יש לו רקב

.

ודחינן:

מי קתני

בברייתא:

הא

אם

מת

אחר כך יש לו רקב!?

והרי יש לומר ד

הא קא משמע לן

הברייתא:

דשום מת יש לו רקב, שום חי אין לו רקב

, ועל דרך שנתבאר לעיל.

א. שנינו במשנה במכות יג א: "אמר להן רבי שמעון לחכמים הסוברים שאין מלקות על אכילת איסור אלא בכזית]: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא [בין בחייה בין במותה] שהוא חייב" [משום שרץ השורץ על הארץ], "אמרו לו: מפני שהיא כברייתה".

ב. כשם שבריה אסורה באכילה אף כשאין בה שיעור כזית, כך השרץ שהוא כברייתו הרי הוא מטמא, ואף שאין בו שיעור טומאת שרצים שהוא בכעדשה.

בעי רבא

:

"

נמלה

שאין בה כזית

שחסרה

באופן שיכולה לחיות - וכגון שנקצצו רגליה -

מהו

שיהא חייב עליה, והאם היא מטמאת אף שאין בה שיעור כעדשה?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם "

שיעורא

"

גמירין לה

כלומר: האם כך נתקבלה ההלכה שבריה שלימה עומדת היא במקום שיעור כזית או כעדשה,

ו

אם כן

הא חסר?

כלומר: כמו שאם חסר משיעור כזית אינו עובר, או שחסר משיעור כעדשה אינו מטמא, אם כן בריה אף היא צריכה שתהיה שלימה?

או

"

בריה

"

גמירי לה

שהיא אסורה ומטמאת ואינה עומדת במקום שיעור כזית וכעדשה,

ו

אם כן

האיכא

, שהרי יכולה לחיות.