נזיר 43b — התלמוד בעברית

בשמועה הבאה נתפרשו דברים גם על פי הרא"ש, מפני קיצור דברי התוספות בסוגייתנו.

אמר רב חסדא אמר רב

: כהן ש

נקטע ראשו של אביו

ואף על פי שהראש לפנינו,

אינו מטמא לו

, לא לגופו ולא לראשו.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כי

אמר קרא

בפרשת טומאת כהנים: "כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו", וממה שאמר הכתוב "

לאביו

", למדנו:

בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר

.

אמר ליה רב המנונא

לרב חסדא:

אלא מעתה ההוא דקא אזיל בפקתא דערבות

[בן שהלך עם אביו בבקעה שמצויין בה ליסטים],

ופסקוה גנבי לרישיה

דאביו [קטעו הלסטים את ראשו של אביו] ומת,

הכי נמי דלא ליטמא ליה

[וכי אטו לא ייטמא לו בנו], כיון שאין אביו שלם!?

אמר ליה

רב חסדא לרב המנונא: "

מת מצוה

"

קאמרת

, כלומר: אף שאינו מיטמא לו משום שאביו הוא - ייטמא לו משום שמת מצוה הוא!?

והרי

השתא יש לומר באחריני מיחייב

, אם באחרים חייב הכהן ליטמא כשהוא מת מצוה,

באביו לא כל שכן

שהוא מיטמא לו אם הוא מת מצוה.

מתמהת הגמרא:

ו

כי אטו

האי

מת - שבנו עומד לידו, ויכול לשכור אחרים שיקברוהו -

מת מצוה הוא!?

והתניא

:

איזהו מת מצוה: כל שאין לו קוברין

, אבל אם

קורא

המת

ואחרים עונין אותו

, כלומר: אילו יכול היה המת לקרוא היו לו קרובים שיענוהו,

אין זה מת מצוה

, מפני שאותם קרובים יטפלו בו או ישכרו אחרים לטפל בו -

והא

, הרי מת זה

אית ליה ברא

[יש לו בן הראוי לענות לקריאתו של אביו] ויכול לשכור מי שיטפל בו, ואם כן אין זה "מת מצוה", ולמה ייטמא לו הבן הכהן כיון שאינו שלם!? ומשנינן:

כיון דקאזיל

הבן

באורחא

[היות והבן הולך בדרך],

כמי שאין לו קוברים דמי

, שהרי לא ימצא בדרך את מי לשכור.

ומקשה הגמרא על רב:

מיתיבי

מהא דתניא:

נאמר בפרשת טומאת כהנים: "כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא", ולכך הוסיף הכתוב ואמר "לה יטמא", כדי ללמד:

לה

לאחותו כשהיא שלימה

הוא מטמא, ואינו מטמא לאבריה

לאבר מן החי שלה ולאבר מן המת שלה.

ומפני מה אנו דורשים כן:

לפי שאינו

מטמא

אפילו

לאבר מן החי

של אביו

שהוא קרוב אליו יותר, וכל שכן שהסברא נותנת לדרוש כן על אחותו.

אבל מחזיר הוא

אפילו

על עצם כשעורה

, מפרש לה ואזיל.

מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה!?

לאו דחסר פורתא

[שהיה האב חסר קצת - את אותו עצם] בשעה שנטמא לו, ובאה הברייתא להשמיענו: מאחר שנטמא כבר לאביו, הרי הוא חוזר ונטמא אף לעצם כשעורה כדי לקוברו.

הרי למדנו שהיה מותר ליטמא לאביו בזמן שהיה חסר קצת, והוא הדין כשהיה חסר ראשו, ותיקשי לרב!?

ומשנינן:

לא

קשיא, כי

ההיא

ברייתא

רבי יהודה היא

, ורב סבר כתנא אחר שהובא בסוף הסוגיא.

דתניא: רבי יהודה אומר

: "לה יטמא" -

לה מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה

, שהרי

אינו מיטמא

אפילו

על אבר מן החי של אביו

שהוא קרוב אליו יותר וכל שכן לאחותו -

אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו

על ידי חזרה כשנטמא כבר לשאר הגוף, וכן מיטמא באופן זה לאחותו.

ואכתי מקשינן על רב:

והתניא רב כהנא ברבי אליעזר בן יעקב

, [כלומר: בברייתא דרבי אליעזר בן יעקב]:

"

לה יטמא

"

ואינו מיטמא לאברים

-

פרט לכזית מן המת

של אחותו,

וכזית נצל

[בשר המת שנרקב ונימוח, או ליחה היוצאת מבשר המת]

ומלא תרווד

[מלוא הכף]

רקב

[עפרורית רקבון] מן המת.

יכול לא יטמא

אפילו

לשדרה ולגולגולת

של אחותו,

ולרוב בניינה

של אחותו [שני שוקיים וירך אחד, או שני ירכיים ושוק אחד],

ולרוב מניינה

[או לרוב מנין אבריה]!?

כשהוא

הכתוב

אומר

: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", וכפל "

אמור ואמרת

", הרי

הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת

שהכהן מיטמא, ואיזו: שדרה וגולגולת ורוב מנין אבריה ורוב בניינה של אחותו, שהרי מסתבר לדרוש כתוב זה לאחותו שמיעט בה הכתוב שאינה מיטמא לאבריה.