נזיר 27b — התלמוד בעברית

ד

מי מצית אמרת הדין דחטאת תקרב עולה

[וכי יכול אתה לומר שהבהמה אותה אנו מיעדים לחטאת, לעולה היא מיועדת להיקרב]!?

והרי

הכא

[זו המיועדת לחטאת]

נקבה

היא, ואילו

הכא

[קרבן העולה]

זכר

, ובהכרח שהנקבה של חטאת היא, והזכר של עולה הוא!?

קושיית הגמרא הבאה מתבארת על פי דברי המפרשים שהובאו ב"ארזי הלבנון".

כאן שבה הגמרא לדברי רב שאמר [לעיל כו ב] "לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת", ופירש רב נחמן את דבריו: לא שנו אלא תמימה, אבל בעלת מום הרי היא כסתומה"; ו

מתיב

[הקשה]

רב המנונא

על דברי רב נחמן:

ומי אמרינן

, וכי אכן הדין הוא ד

בהמה בעלת מום כסתומה דמיא

, כלומר: יש לה דין "מעות סתומין"!?

והרי

תא שמע

ברייתא:

הלכה למשה מסיני, שאם מת האב שהיה נזיר והניח מעות שהפריש לקרבנות נזירותו, הרי הבן מביא אותם לקרבנות נזירותו אם היה נזיר, [ובלשון חכמים "מגלח על מעות אביו"]; ובלבד שיהיו אלו "מעות סתומין", ושידור הבן בנזיר לאחר מות אביו על מנת לגלח על מעות אביו, ושאר פרטי דין זה מתבארים בסוף הפרק.

דתניא:

כיצד אמרו

"

האיש מגלח על נזירות אביו

":

בזמן שאביו היה נזיר, והפריש

אביו

מעות

סתומין

ל

קרבנות

נזירותו, ומת

האב,

ואמר הבן

לאחר מות אביו:

הריני נזיר על מנת שאני מגלח על מעות אבי

.

זהו שמגלח על מעות אביו

.

אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות

סתומין

ומת, ואמר הבן: הריני מגלח על מעות אבי

-

אינו מגלח עליהם

כיון שלא היתה תחילת קבלת נזירותו על סמך מעות אביו, וכבר הוזקק להביא קרבנות משלו ,

אלא יפלו

לנדבה

כשאר מעות סתומין שהפריש נזיר ומת.

ואם

היתה לו

לאב הנזיר שמת,

בהמה

[בהמות]

מופרשת

לקרבנות נזירותו, אפילו נדר הבן בנזיר לאחר מיתת אביו אין הוא מגלח על קרבנות אביו, אלא:

ה

חטאת תמות

, וה

עולה תקרב עולה, ושלמים תקרב שלמים

.

ומקשה הגמרא מן הרישא של הברייתא, שלמדנו: והפריש "מעות" לנזירותו, ומשמע שלא משכחת לה דין זה אלא במעות ולא בבהמה - ו

מאי לאו

דמה שלמדנו בברייתא: והפריש אביו "מעות" לנזירותו, דמשמע שלא תמצא דין זה אלא במעות, היינו לומר ד

אפילו

אם הפריש האב בהמה

בעלת מום

לא תמצא שהבן מגלח עליה, ומשום דאין בבהמה דין "מעות סתומין שהבן מגלח עליהם", והוא הדין לענין דין "מעות סתומין נופלין לנדבה".

ואם כן תיקשי לרב נחמן שאמר: "בהמה בעלת מום כסתומה דמיא"!?

ומשנינן:

לא

נקט התנא של הברייתא "מעות" כדי למעט בהמה בעלת מום, אלא למעט בהמה

תמימה

שאינה ראויה לקרבנות נזירות, שבזו כולי עלמא מודו שאין לה דין "מעות סתומין" כמבואר בגמרא לעיל.

ומקשינן:

אבל

בבהמה

בעלת מום

אתה אומר ש

כסתומה דמיא!?

והרי אם כן

מאי איריא

ברישא "

מעות

",

לימא

[יאמר התנא]:

היתה לו

"

בהמה בעלת מום

"

יפלו לנדבה!?

ומשנינן:

הכי נמי

, כלומר: בלשון "מעות" ששנה התנא כלול אף בהמה בעלת מום, שהרי:

בעלת מום למאי קדישא!?

לדמי

, [הרי בהמה בעלת מום למה היא קדושה!? לדמיה היא קדושה], ו

דמי היינו

"

מעות

", כלומר: כל הקדוש לדמיו - וכגון בהמה בעלת מום - הרי הוא בכלל "מעות" שנזכרו בברייתא.

מתיב רבא

לשיטת רב נחמן שבהמה בעלת מום כסתומה דמיא:

תניא: כתיב [ויקרא ד כב]: אשר נשיא יחטא וגו'. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את "קרבנו" שעיר עזים זכר תמים.

וכתיב [שם פסוק כז]: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'. או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא "קרבנו" שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא.

וכתיב [שם פסוק לב]: ואם כבש יביא "קרבנו" לחטאת נקבה תמימה יביאנה.

ומה תלמוד לומר "

קרבנו

" בחטאת הכתובה בפרשת "אשר נשיא יחטא":

בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא

ידי חובת חטאתו

בקרבן

חטאת של

אביו

שמת.

יכול לא יצא

הבן

בקרבנו של אביו שהפריש

-

אלא כשהוא

מן הקלה על החמורה

, שהפרישו אביו על חטא קל שאין בו מיתת בית דין, והבן רוצה לצאת בו על חטא חמור שיש בו מיתת בית דין -

או מן החמורה על הקלה

, שהפרישו אביו על חטא חמור, והבן רוצה לצאת בו על חטא קל.

אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו

, כשהוא

מן הקלה

שעבר אביו

על הקלה

שעבר הבן,

או מן החמורה

שעבר אביו

על החמורה

שעבר הבן.

לפיכך

תלמוד לומר

"

קרבנו קרבנו

", כלומר: לפיכך נאמר עוד "קרבנו" בשעירה, כדי ללמד:

בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו

, ואפילו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה.

יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש, אפילו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה, שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות

, כלומר: כי לא מצינו כעין זה בקרבנות נזירות שיגלח, כי על בהמה אפילו בעלת מום אין הבן יכול לגלח.

אבל

נאמר ש

יוצא

הבן

במעות שהפריש אביו

לחטאת,

אפילו מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה, שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות

, והיות ומצינו בנזירות גילוח על מעות אביו, נאמר שבחטאת אדם מביאו ממעות שהניח אביו.