גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
נזיר 24b — התלמוד בעברית
רבא אמר: אפילו תימא משנתנו רבנן היא, והקדש הבהמה הוא משום שהקנה לה, מכל מקום: כי מקני לה נמי במילתא דצריכא לה , אבל במילתא דלא צריכא לה לא מקני לה , וממילא בטל ההקדש למפרע. שנינו במשנה: אם שלה היתה…
הטקסט המקורי — נזיר 24b
רבא אמר: אפילו תימא
משנתנו
רבנן
היא, והקדש הבהמה הוא משום שהקנה לה, מכל מקום:
כי מקני לה נמי
במילתא דצריכא לה
, אבל
במילתא דלא צריכא לה לא מקני לה
, וממילא בטל ההקדש למפרע.
שנינו במשנה:
אם שלה היתה בהמתה, חטאת תמות ועולה תקרב
וכו':
מקשה הגמרא על מה ששנינו: "אם שלה" היתה הבהמה: והרי
היא מנא לה
[מנין יש לה] בהמה!?
האמרת
[והרי אמרו חכמים]:
מה שקנתה אשה קנה בעלה!?
אמר רב פפא
: כגון
שקימצה מעיסתה
, שנתן לה הבעל כסף למזונותיה, והיא חסכה ממאכלה ולא אכלה כדי שובעה, ומן המעות שנותרו לה היא קנתה בהמה לקרבנותיה.
איבעית אימא
: משכחת לה שתהיה לה בהמה ולא יזכה בה הבעל, כגון:
דאקני לה אחר
[הקנה לה אחר בהמה],
ואמר לה
הנותן לאשה: הרי הוא שלך
על מנת שאין לבעליך רשות בהן
, שבאופן זה אין הבעל זוכה בשלה.
שנינו במשנה: ואם שלה היתה הבהמה וכו'
העולה תקרב עולה והשלמים תקרב
שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם:
אמר ליה שמואל לאבוה בר איהי
:
לא תיתיב על כרעיך עד דאמרת לי
פירושא ד
הדא מילתא
[לא תשב אלא תעמוד על רגליך עד שתפרש לי שמועה זו]:
אלו הן ארבעה אילים
של שלמי נזיר
שאינן טעונין לחם
:
איל
שלו, ו
איל
שלה, ו
איל
של אחר מיתה
של הנזיר,
ו
איל
של אחר כפרה
של הנזיר.
והוסיף שמואל לבאר את השמועה, ולבסוף הקשה את קושייתו לאבוה בר איהי:
א. איל "
שלה
" שאינו טעון לחם:
היינו
הא דאמרן
במשנתנו, שאם הפרישה בהמתה "משלה" לקרבנות נזירותה, והיפר לה בעלה, אינה מביאה לחם עם השלמים שהפרישה; וכן אם הפרישה מעות מפורשין, הרי השלמים שתקנה במעות אינן טעונין לחם.
ב. איל "
שלו
" שאינו טעון לחם:
היינו הא
דתנן
לקמן כח ב:
האב מדיר את בנו
הקטן
בנזיר
,
ואין האשה מדרת את בנה בנזיר
-
ומחאת הבן או הקרובים מועילה לבטל את הנזירות; ואם
גילח
הבן בעצמו
או שגילחוהו קרובים
ומחו בכך על הדרת הבן, או ש
מיחה
הבן
או שמיחוהו קרובים
שבכל אלו הנזירות בטילה; מה יעשו במעות שהפרשו לקרבנותיו:
היו לו
לבן
מעות סתומים, יפלו לנדבה
.
היו לו
מעות מפורשין: דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, דמי שלמים יביאו שלמים, ו
אותם השלמים
נאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם
, ומשום שדין קרבנותיו כדין קרבנות אשה שהיפר לה בעלה ובטלה נזירותה.
וזה הוא איל "שלו" שאינו טעון לחם.
ג. איל "
של אחר מיתה
" של הנזיר שהפרישו מחיים, שאינו טעון לחם [
מנלן
]?
היינו הא
דתניא: המפריש מעות לנזירותו
שאמר "אלו מעות לנזירותי",
לא נהנין
בהם מדרבנן,
ו
אולם
לא מועלין בהן
מן התורה,
מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים
, והשלמים אין מועלין בהן עד שייזרק דמם.
ואם
מת
הנזיר
והיו לו מעות סתומים
, היינו שאמר: אלו מעות "לקרבנות" נזירותי,
יפלו
כולם
לנדבה
, כדרך שנופלים לנדבה "שלו" "ושלה".
ואם מת והיו לו
מעות מפורשין: דמי חטאת יוליך לים המלח
כדין מעות חטאת שמתו בעליהן,
לא נהנין
בהם מדרבנן
ו
אולם
לא מועלין
בהם מן התורה -
דמי עולה יביאו
בהן
עולה ומועלין בהן
-
דמי שלמים יביאו
בהן
שלמים, ונאכלין
אותם השלמים
ליום אחד, ואינן טעונין לחם
, משום שלענין תנופה אמרה תורה "ולקח הכהן וגו' וחלת מצה אחת וגו' ונתן על כפי הנזיר", והרי אין כאן נזיר.
ד. איל "
של אחר כפרה
", דהיינו שהפריש הנזיר איל לשלמיו ואבד ונתכפר באחר, ושוב מצאו את הראשון, אינה משנה או ברייתא, אלא
סברא הוא!
שהרי:
"
של אחר המיתה
"
מאי טעמא
אינו טעון לחם? משום
דלא חזיא לכפרה
של הנזיר ואין מתקיים "על כפי הנזיר", "
של אחר כפרה
"
נמי, הא לא חזיא לכפרה
של הנזיר ואין כאן "כפי נזיר".
ואחר שביאר שמואל את השמועה, הקשה לאבוה בר איהי:
ותו ליכא
[וכי אין עוד איל נזיר שאינו טעון לחם]!?
והא איכא
הא
דתני לוי
ברייתא:
"
ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן
[שלא לשמן], הרי הם
כשרים, ולא עולין לבעלים לשם חובה, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין: לא לחם ולא זרוע
. ואם כן הרי מצאנו עוד איל נזיר שאינו טעון לחם!?
ומשנינן: אותם נעשו
כמצותן קא חשיב
[אותם בלבד מנה בעל השמועה], אבל כאלו שנעשו
שלא כמצותן, לא קא חשיב
. למדנו בברייתא: המפריש מעות לנזירותו וכו'
מת, והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה
: