נזיר 19b — התלמוד בעברית

אמר רבא: מאי טעמא דרבי אליעזר

לפי שיטת עולא:

כי

אמר קרא

"והימים הראשונים יפלו

כי טמא נזרו

" ומשמע שבשעה שנזר כבר היה טמא, וללמד:

משום דבטומאה נזר

לכן צריך הוא שני ימים לסתירה, אבל נזיר טהור שנטמא אינו צריך שני ימים.

איתיביה אביי

על דברי עולא מהא דתניא: האומר: "

הריני נזיר מאה יום

",

ונטמא בתחלת מאה

ביום הראשון לנזירותו,

יכול יהא סותר

אותו היום ויביא קרבן טומאה.

תלמוד לומר

: "

והימים הראשונים יפלו

"

עד שיהו לו

שני

ימים ראשונים, וזה אין לו

שני ימים

ראשונים

.

נטמא בסוף מאה

ביום האחרון לנזירותו

יכול יהא סותר

את כל הימים שלפניו ויביא קרבן טומאה -

תלמוד לומר

: "

והימים הראשונים יפלו

" והיות ואמר הכתוב "הראשונים" ולא אמר "והימים יפלו"

מכלל דאיכא

בשעה שנטמא ימים ראשונים [קודם שנטמא] וימים

אחרונים

[אחר שנטמא שעוד לא מנאם],

וזה אין לו אחרונים

.

נטמא ביום מאה חסר אחת, יכול לא יהא סותר

את הימים שכבר עברו -

תלמוד לומר

: "

והימים הראשונים יפלו

"

מכלל דאיכא אחרונים, וזה יש לו אחרונים

, יום שנטמא בו ויום המאה שלאחריו.

ומברייתא זו מוכיחה הגמרא שלא כשיטת עולא הסובר: לא נאמר "שני ימים" אלא בטמא שנזר -

והא

, והרי את הברייתא הזו

בטמא שנזר לא מצית אמרת

[אין אתה יכול לפרשה בטמא שנזר],

מדקתני: הריני נזיר מאה ונטמא בתחלת מאה

, הרי שבתחילה נדר בנזיר ואחר כך נטמא, ולא היה טמא בשעת תחילת נזירותו -

ו

בכל זאת

קתני

שאינו סותר כיון שנאמר "והימים הראשונים יפלו"

עד שיהו לו ימים ראשונים

, הרי שאף בנזיר שנטמא צריך הוא שני ימים לסתירה, שלא כדברי עולא.

ומסקינן: אכן

תיובתא

דעולא מברייתא זו.

אמר

נסתפק

ליה רב פפא לאביי

בפירוש דינו של רבי אליעזר הסובר שצריך שני ימים ראשונים כדי שיתקיימו דין סתירה וקרבן טומאה:

הלין

[אלו] "

ימים

ראשונים"

דקאמרינן

אליבא דרבי אליעזר, איך מונים אותם: האם

דנפק חד ומתחילין תרין

[יצא יום אחד והתחיל יום שני], כלומר: האם די בחצי היום משהתחיל למנות את הנזירות, ועוד מחצית היום עד שנטמא, וזה חשוב "שני ימים" ראשונים, ונמצא שהנטמא ביום השני לנזירותו, הרי הוא סותר.

או דלמא

אין די בשני חצאי ימים, אלא צריך שיהא לפחות יום אחד מבין שני הימים שהוא שלם לגמרי -

ואם כן אין הוא סותר אלא כשנטמא כ

דנפקין תרין

[כשיצאו שני ימים מתחילת המנין]

ומתחילין תלתא

[והתחיל יום השלישי], כלומר: אין הוא סותר אלא אם נטמא ביום השלישי לתחילת נזירותו, שכבר עבר יום שלם בנוסף על חצי היום הראשון או חצי היום האחרון.

וטעם הספק הוא, כי בימים אחרונים הרי לעולם תמצא יום אחד שלם, כי היום האחרון הוא שלם, ושמא צריך שיהיו ימים הראשונים כמו ימים האחרונים.

לא הוה בידיה

[לא היתה בידו] של אביי תשובה לספיקו של רב פפא.

אתא

רב פפא

שייליה לרבא

[בא רב פפא לפני רבא ושאלו].

אמר ליה

רבא: "והימים הראשונים

יפלו

"

כתיב

, ו"יפלו" משמע נפילה כל דהו, ואף שאין כאן יום שלם.

ומפרשת הגמרא:

ואיצטריך למיכתב

"

ימים

" דמשמע שני ימים,

ואיצטריך למיכתב

גם "

יפלו

".

דאי כתב רחמנא

"

ימים

"

ולא כתב

"

יפלו

", אלא היה אומר: "וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו וגו' לבד ימים הראשונים":

הוה אמינא

[היתי אומר]: אינו סותר

עד דנפקין תרין ועיילין תלתא

[יעברו שני ימים ויכנס השלישי], וכמו ימים האחרונים שהם שני ימים שהאחד מהם שלם.

ולפיכך

כתב רחמנא

"

יפלו

" דמשמע נפילה כל דהו, וכמו שפשט רבא.

ואי כתב

רחמנא רק "

יפלו

",

ולא כתב

"

ימים

" אלא היה אומר: "והראשונים יפלו":

הוה אמינא: אפילו חד

יום הוא סותר, ומה שכתוב "יפלו" לשון רבים, אין הכוונה שני ימים שבכל נזירות, אלא ימים בודדים שבכמה נזירויות, שבכל נזירות נופל יום אחד -

לפיכך

כתב רחמנא

"

ימים

" דמשמע שני ימים.

א. גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, וגזרו בה גזירה אחר גזירה; שבתחילה גזרו על הנוגע או על הנושא את עפרה [גושה], ושוב הוסיפו לגזור אף על אוירה של ארץ העמים, כמבואר בשבת טו ב, וגזירה ראשונה על מגע ומשא גוש ארץ העמים אף היא במקומה עומדת.

ב. נסתפקה הגמרא לקמן נד ב בגזירה שניה זו שגזרו על אוירה, אם גזרו על כל הנכנס ראשו ורובו באויר ארץ העמים, ואף אם לא האהיל על גושה [קרקע] של ארץ העמים וכגון שהיה אהל מפסיק בינו ובין קרקע ארץ העמים, ומשום שטעם הגזירה הוא כדי שלא יצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ [וצד זה נקרא בלשון הגמרא "משום אוירא גזרו עליה"]; או שלא גזרו אלא כשהאהיל ראשו ורובו על גושה של ארץ העמים בלא שיהא אוהל מפסיק בינו ובין הגוש, ומשום שטעם הגזירה הוא משום מתים הקבורים שם, ואינו טמא אלא כשהאהיל עליהם כשאר טומאת מת, [וצד זה נקרא בלשון הגמרא "משום גושא גזרו עליה"].

ג. במשנה לקמן נד א מבואר, שנזיר הנכנס לארץ העמים ונטמא, אין ימי טומאתו עולים לו למנין נזירותו עד שייטהר; ובמשנתנו מתבאר דין הנוזר בארץ העמים לאותו ענין, והמשנה מבארת שנחלקו בדבר בית שמאי ובית הלל, ובית שמאי מקילים שמקצת ימי טומאתו יעלו לו מן המנין.

מתניתין:

מי שנזר

בחוץ לארץ

נזירות הרבה

[יותר] משלשים יום של סתם נזירות,

והשלים את נזירותו

בחוץ לארץ שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים -

ואחר כך בא לארץ

, כלומר: חייב הוא לבוא לארץ לנהוג נזירות בארץ ישראל הנקיה מן הטומאה; ונחלקו בית שמאי ובית הלל כמה ימי נזירות עליו לנהוג בארץ ישראל כשהיתה נזירותו מרובה משלשים יום:

בית שמאי אומרים

: די לו שיהא

נזיר שלשים יום

נוספים, שלא החמירו בטומאת ארץ העמים - כשנזר בחוצה לארץ - שהיא טומאה דרבנן, אלא להשלים שלשים יום ממנין ימי נזירותו, כשיעור סתם נזירות.

ובית הלל אומרים

: הרי הוא

נזיר בתחילה

, כלומר: מתחיל למנות מחדש את ימי נזירותו המרובה בימים, היות ונהג נזירות בטומאה, ואין אותם ימים עולין לו מדרבנן.

מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה

: "

אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, אהא נזירה שבע שנים

",

ו

אכן

בא בנה מן המלחמה

בשלום,

והיתה נזירה שבע שנים

בחוץ לארץ,

ובסוף שבע שנים

של נזירותה

עלתה לארץ

.

והורוה בית הלל, שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות

, וכשיטתם שאמרו: נזיר בתחילה.

ובסוף שבע שנים

שנהגה נזירותה בארץ

נטמאת

, והוצרכה לנהוג עוד שבע שנים אחרות,

ונמצאת נזירה

בין הכל

עשרים ואחת שנה

.

אמר רבי יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה

, ויתבאר טעמו בגמרא.

גמרא:

קתני רישא

[שנינו ברישא של משנתנו]:

בית שמאי אומרים: נזיר שלשים יום, ובית הלל אומרים: נזיר בתחלה

:

לימא בהא קמיפלגי

, האם נאמר שבזה הוא שנחלקו בית שמאי ובית הלל: דעת כולם היא שמעיקר הדין אין להחמיר בטומאה זו שאינה אלא מדרבנן, אלא בסתירת שלשים יום בלבד; אלא שנחלקו אם לחוש לאנשים טועים הסוברים שטומאה זו מדאורייתא היא, ויבואו להקל אף בטומאה דאורייתא בקולא זו; וטעם מחלוקתם הוא:

דבית שמאי סברי

: טומאת אוירה של

ארץ העמים

"

משום אוירא

[אויר ארץ העמים]

גזרו עליה

", ואינו מטעם שמאהיל על קרקע [גושה] של ארץ העמים, ואף כשלא האהיל - וכגון שהיה אוהל חוצץ בינו ובין הקרקע - הרי הוא טמא.

ומתוך כך יודעים הכל שאין טומאת ארץ העמים [בכל פרטי טומאתה ואפילו במגע ובמשא] אלא טומאה דרבנן, כי בטומאה דאורייתא כיון שאינו מאהיל על הקרקע הרי לא ייטמא, ואם כן לא יבואו ללמוד מטומאת ארץ העמים לשאר טומאות דאורייתא שלא לסתור אלא שלשים יום.