נזיר 12b — התלמוד בעברית

אלא

בהכרח ד

הכי קאמר

מי שקיבל עליו לגלח נזיר:

אי משכחנא דהוי נזיר אגלחיה

, כלומר: אם אמצא נזיר כלשהו בשעה שאבוא לקיים את התחייבותי - אגלחנו, ואף שעדיין לא נזר.

ואם כן

הכא

גבי משלח השולח את שלוחו לקדש לו אשה -

נמי

נאמר, שאין דעת המשלח דוקא על נשים המוכנות כבר עתה לקדושין, אלא

הכי קאמר ליה

המשלח לשליח:

אי משכחת דמיגרשה, קדיש לי

, אם תמצא אשה שהיא מגורשת בשעה שאתה בא לקדש לי - קדשנה לי.

ואם כן חזרה קושיא למקומה, למה מותר המשלח לשאת אשה שאחותה היתה נשואה בשעת מינוי השליחות, ואף שנתגרשה לאחר מכן!?

אלא

אמרי

בני הישיבה לפרש, שאכן אין השליח יכול לקדש אשה שהיתה נשואה לאיש בשעת מינוי השליחות, אלא שאין הטעם משום אומדנא של דעת המשלח, אלא דינא הוא, ואפילו אמר המשלח לשליח בפירוש שיקדש לו אשה שהיא נשואה עכשיו לכשתתגרש, אין השליח יכול לקדשה.

ומשום ד

לא

מצי

משוי איניש שליח אלא

במילתא דמצי עביד

המשלח

השתא

[בדבר שהיה יכול המשלח לעשות עכשיו בשעת מינוי השליחות], דהיינו לקדש אשה פנויה, שאף המשלח היה יכול לקדשה עתה.

אבל

במילתא דלא מצי עביד ליה

המשלח

השתא

, שהיא אשת איש ואינה ראויה לקדושין, ואפילו לקדשה לאחר זמן אין היא ראויה, שאין אדם מקדש דבר שלא בא לעולם,

לא

מצי

משוי

המשלח

שליח

לקדשה, ואפילו לקדשה כשתתגרש.

א. אשה שנדרה נדר שהוא עינוי נפש עבורה, או שנדרה נדר בדברים שבינה לבין בעלה, הרי הבעל יכול להפר את נדרה.

ב. רצה הבעל הרי הוא "מקיים" את נדרי אשתו, ושוב אינו יכול להפר את אותם.

תמהה הגמרא על יסוד זה שאמרנו בדין מינוי שליחות:

ולא!?

האמנם אין אדם יכול לעשות שליח בדבר שהוא לא יכול לעשותו בשעת מינוי השליחות!? והרי

תא שמע

לא כן:

דתניא: בעל - העומד לצאת מביתו למדינת הים, ומינה אפוטרופוס על נכסיו לזון את אשתו ובניו -

האומר לאפוטרופוס שלו

: "

כל נדרים שתדור אשתי מכאן

[מאז שאצא מכאן] ו

עד שאבוא ממקום פלוני

שאני הולך לשם,

הפר לה

"!

ו

אכן

הפר

האפוטרופוס

לה

את נדריה,

יכול יהו מופרין?

תלמוד לומר

: "

אישה יקימנו ואישה יפירנו

", ולכך אמר הכתוב "אישה" שני פעמים כדי ללמד: "אישה" ולא השליח,

דברי רבי יאשיה

.

רבי יונתן אומר

: הרי

מצינו בכל מקום ש

"

שלוחו של אדם כמותו

", ואף כאן יכול האפוטרופוס להפר בשליחותו של הבעל.

והשתא תיקשי מדברי רבי יאשיה ליסוד שנתבאר: שהרי

טעמא דאמר רחמנא

"

אישה יקימנו ואישה יפירנו

" למעט את השליח, לכן אין יכול האפוטרופוס להפר,

הא לאו

הכי

שמיעטה תורה את השליח - אף

אפוטרופוס

מצי

מיפר

.

ואילו גבי דידיה

דבעל

תניא

[ואילו בבעל עצמו שנינו] שאין הוא יכול להפר היום את הנדרים שתדור אשתו, ובכל זאת יכול הוא לעשות שליח!?

שכך שנינו במסכת נדרים עה א:

האומר לאשתו

כשהוא יוצא מביתו:

"

כל נדרים שתדורי מכאן

[מאז שאצא]

ועד שאבוא ממקום פלוני, יהו קיימין

"

לא אמר כלום

.

ואם אמר: כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני

הרי הן מופרין

, נחלקו תנאים בדבר:

רבי אליעזר אומר: מופר

, והטעם מבואר במשנה שם, שהוא משום קל וחומר: אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור.

וחכמים אומרים: אינו מופר

, שכך אמרה תורה: אישה יקימנו ואישה יפירנו, הקיש הכתוב הפרה להקמה, כדי ללמד: את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, ואת שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר, כמבואר טעם זה במשנה שם.

ומסיימת הגמרא את הקושיא מדברי רבי יאשיה על היסוד שנתבאר:

קא סלקא דעתין

של המקשה:

כי אמר רבי יאשיה

שרק משום מיעוט הכתוב אין יכול אפוטרופוס להפר -

אליבא דרבנן

הוא שאמר את דבריו,

דאמרי

רבנן:

לא מצי

הבעל

מיפר

היום את נדרי אשתו שעדיין לא נדרה.

ו

מכל מקום סבירא ליה לרבי יאשיה, ד

אי לאו דאמר רחמנא

"

אישה יקימנו ואישה יפירנו

"

אפוטרופוס הוה מיפר

.

הרי למדנו: אף שהבעל עצמו אינו יכול להפר בשעת מינוי השליחות, יכול הוא לעשות שליח שיפר לאחר זמן.

ומשנינן:

ודלמא

רבי יאשיה

אליבא דרבי אליעזר

הוא שאמר דמשום הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפירנו" אין האפוטרופוס יכול להפר -

דאמר

: אף הבעל עצמו

מצי מיפר

היום לכשתדור אשתו.

ומקשינן: והרי מיניה וביה מוכח שאין הבעל יכול להפר היום, ד

אי הכי

כדבריך שאף הבעל עצמו יכול להפר היום לכשתדור אשתו, אם כן

למה לי

לבעל

לשויי שליח, ליפר לה איהו

[יפר לה הבעל עצמו] כשיצא לדרך!?

ומשנינן: לעולם אף הבעל יכול להפר היום, ולכן יכול הוא אף למנות את האפוטרופוס לכך, ומה שאין הבעל עצמו מיפר - כשהוא יוצא לדרך - לכשתדור אשתו, הוא משום ד

קסבר

הבעל:

דלמא משתלינא או רתחנא

או מיטרידנא

[שמא אשכח או אכעס או שאהיה טרוד].

כלומר: אין הוא רוצה לסמוך על הפרתו כשהוא יוצא לדרך, שמא ישכח באותו זמן או שיהיה טרוד.

מתניתין:

האומר: "

הרי עלי לגלח חצי נזיר

",

ושמע חבירו ואמר

: "

ואני ועלי

לגלח חצי נזיר

".

הרי

זה

הראשון

מגלח נזיר שלם, וזה

השני

מגלח נזיר שלם, דברי רבי מאיר

, ובגמרא יתבאר.

וחכמים אומרים: זה מגלח חצי נזיר, וזה מגלח חצי נזיר

.

והוא הדין שנחלקו כשאמר אחד "הרי עלי לגלח חצי נזיר". .

גמרא:

אמר רבא

לבאר את מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים:

הכל

רבי מאיר וחכמים -

מודים

:

ד

כל היכא דאמר

: "

חצי קרבנות נזיר עלי

", ש

חצי קרבן

בלבד הוא ד

מייתי

[מביא הוא], כי היות והרחיק את תיבת "חצי" מ"נזיר", משמע שאין "חצי" מתיחס לנזיר אלא לקרבנות, ולכן מתחייב הוא בחצי הקרבנות וכפי שאמר.

והכל מודים שאם אמר "

קרבנות חצי נזיר עלי

" - דמשמע: קרבנותיו של "חצי נזיר" אני מקבל עלי, שהרי הסמיך תיבת "חצי" ל"נזיר" - ש

כוליה קרבן בעי לאתויי

[מביא הוא את כל קרבנותיו של נזיר].

ו

מאי טעמא

אם חייב עצמו בקרבנותיו של "חצי נזיר" הרי הוא מחוייב בקרבן שלם?

משום

דהא לא אשכחן נזירות לפלגא

[אין חיוב שום חצי נזיר בעולם], ולכן הוי כאילו קיבל עליו קרבנות נזיר שלם.

וכי פליגי

רבי מאיר וחכמים:

באופן שאמר

בלישנא דמתניתין

[בלשון הנשנית במשנתנו], דהיינו שאמר: "הרי עלי לגלח חצי נזיר" הוא ד

פליגי

.

ומשום שבלשון זה מתיחסת תיבת "חצי" ל"עלי", וכאילו אמר "חצי קרבנות נזיר עלי", והיה לו להתחייב לכולי עלמא רק בחצי קרבנותיו של נזיר; אלא שמכל מקום נחלקו בדבר רבי מאיר וחכמים, ומשום שאנו מחלקים את דבריו לשנים:

א. "הרי עלי לגלח" דמשמע גילוח שלם.

ב. "חצי נזיר" שעל ידי זה משמע שלא נתחייב אלא בחצי קרבנותיו של נזיר.

ו

רבי מאיר סבר

:

כיון דאמר

את הדיבור הראשון: "

הרי עלי

לגלח" - כבר

איחייב אכוליה קרבן נזירות

כי "תפוס לשון ראשון".

וכי קאמר

"

חצי נזיר

",

לאו כל כמיניה

. וכשאמר "חצי נזיר" דמשמע שרק חצי מקרבנותיו של נזיר נתחייב, אינו יכול לסתור את דבריו הראשונים.

ו

אילו

רבנן סברי: נדר ופתח עמו הוא

[נתבאר בדף ט א].

מתניתין:

מי שאמר: "

הריני נזיר

ל

כשיהיה לי בן

",

ונולד לו בן, הרי זה נזיר

.

אבל אם

נולד לו בת

או

טומטום

[ערותו מכוסה]

ואנדרוגינוס

[או אנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות]

אינו נזיר

, ומשום דאלו אינם חשובים, והוא קיבל על עצמו נזירות כשבח והודאה על שחננו ה' וזיכה אותו בבן, ולא נתכוין אלא לחשוב.

ו

אם אמר

: "הריני נזיר

כשאראה

לי ולד

", הרי ש

אפילו

אם

נולד לו בת

או

טומטום ואנדרוגינוס, הרי זה נזיר

.

שנינו במשנה:

ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר

את הקודמין ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר:

נחלקו תנאים, מאימתי מתחיל נזיר שנטמא למנות את נזירות הטהרה, וארבע שיטות בדבר [כמבואר לעיל דף יח]:

דעת רבי: משעה שהוא ראוי להביא קרבנותיו ואפילו לא הביאם, והיינו ביום השמיני, [ושם נתבאר: שאם "לילה לאו מחוסר זמן הוא", הרי הוא מתחיל למנות מליל שמיני, ואם "לילה מחוסר זמן הוא", הרי הוא מתחיל למנות מבוקרו של יום השמיני].

דעת חכמים: אחר שהביא חטאתו, ואפילו לא הביא עדיין את אשמו ועולתו.

דעת רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אליעזר: מיום השביעי לטומאתו לאחר התגלחת ההזאה והטבילה, ואפילו קודם הערב שמש.

דעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: אחר שהביא חטאתו ואשמו, ואף על פי שלא הביא עולתו.

איבעיא להו

:

הא דקתני

במשנתנו "ואינו מתחיל למנות - נזירות טהרה - אלא

עד שיטהר

", לאיזו טהרה נתכוין התנא: האם

ב

יום

שביעי קאי

, כלומר: התנא מדבר על הנזיר ביום השביעי - שבו מגלח הנזיר ומזה הזאה שניה ממי חטאת וטובל - ואומר: שלא יתחיל למנות עד שייטהר באותו יום דהיינו בטבילה.

ומני

, מי הוא התנא של משנתנו:

רבי אליעזר היא

, שאמר לעיל יח ב "מתחיל ומונה מיד", והיינו ביום השביעי אחר שיטבול.

או דילמא: בשמיני קאי

, היינו שהתנא מדבר על הנזיר ביום השמיני שלו, ואומר לו שלא יתחיל למנות מיד.

ו

אם כן

מאי עד שייטהר, עד שיביא קרבנותיו

שעליו להביא ביום השמיני.

ומני

משנתנו:

רבנן היא

, הסוברים לעיל יח ב שאין הנזיר מתחיל למנות נזירות טהרה עד שיביא את חטאתו ביום השמיני.

ופושטת הגמרא:

תא שמע: מדקתני סיפא

במשנה הבאה - שעיקרה לבאר חילוקי הדינים שבין הטומאות שנשנו במשנתנו, לבין טומאות אחרות שנשנו שם - "אבל הסככות והפרעות ואינו סותר את הקודמים ו

מתחיל ומונה מיד

" [ביום השביעי, כי באותן טומאות אינו מביא כלל קרבן טומאה], ולא נאמר "עד שייטהר" -

אם כן יש לך לדקדק בהכרח:

הא רישא

ששנה התנא בלשון "ואינו מתחיל למנות עד שייטהר", ולא אמר באותו לשון שאמר בסיפא "ומתחיל ומונה מיד" -

מאי

"

עד שיטהר

" -

עד שיביא קרבנותיו

, כי אם אף במשנתנו הכוונה ליום השביעי אחר הטבילה, אם כן אותו זמן הוא כמו בסיפא, ולמה שינה התנא בלשונו.

ו

בהכרח ד

מני

מתניתין

רבנן היא, דאמרי: נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא

, כלומר: עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני.

המשנה שלפנינו היא המשך למשנה הקודמת, בה נתבארו הטומאות, שאם הנזיר נטמא בהן, הרי הוא סותר את מנין הנזירות, ומגלח, ומביא קרבן טומאה, ומתחיל למנות אחר שהביא קרבן.

ומשנתנו באה לבאר, שבטומאות אחרות אין הדין כן. אלא אף על פי שימי הטומאה אין עולים לו למנין הנזירות, בכל זאת אינו סותר את הימים הקודמים, ואף אינו חייב בתגלחת ובקרבן טומאה.

מתניתין:

אבל

:

הסככות והפרעות

[יתבאר בגמרא מה הן] שהנכנס תחתיהן הרי הוא טמא מדרבנן.

ובית הפרס

, שדה שנחרש בה קבר, והנכנס שם טמא מדרבנן, שמא דלדלה המחרישה בעצמות ופיזרה אותן בשדה, ונשתיירה שם עצם כשעורה, המטמאת במגע ובמשא.

וארץ העמים

, שגזרו חכמים על חוץ לארץ טומאה, אם נגע או נשא את עפרה.

ויתבאר בגמרא באיזה אופן מטמאת ארץ העמים כשנכנס אליה ולא נגע או נשא את גושה.

והגולל

[המצבה השוכבת על פני הקבר].

והדופק

[האבנים עליה נשענת המצבה] שהם מטמאים טומאת שבעה לנוגע או מאהיל עליהם.

שכך דרשו חכמים: "וכל אשר יגע על פני השדה - לרבות גולל ודופק - וטמא שבעת ימים".

ורביעית דם

מן המת, שהיא מטמאה במגע ובמשא ובאוהל, ואינו מגלח אלא בחצי לוג דם, כמבואר במשנה הקודמת.

ואהל ורובע

קב

עצמות

של מת, כלומר: שנטמא ברובע עצמות בטומאת אוהל בלבד.

וכלים

של עץ

הנוגעים במת

שהם נעשים אב הטומאה, והנוגע בהם טמא "טומאת ערב".

א. "נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן".

והכהן רואה את הנגע, ואם יש בו סימני טומאה, מטמאו הכהן מיד והרי הוא מצורע מוחלט.

ופעמים שמסגירו הכהן שבעה ימים, פעם או פעמיים, לראות אם יהיו בו סימני טומאה, ולאחריהם הכהן מחליטו או מטהרו.

ואותם ימים שהוא מוסגר בהם, נקראים "ימי הסגרו".

ב. אותם ימים מעת שטימאהו הכהן והחליטו, עד שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע, הם הנקראים "ימי גמרו" [או "ימי חלוטו"].

ג. משנרפא הנגע, מביא המצורע שתי צפרים. האחת נשחטת על מים חיים.

ובמים המעורבים בדמה של הציפור השחוטה, טובל הכהן את הציפור החיה, יחד עם עץ ארז ושני תולעת ואזוב.

ומזה מהמים על המצורע.

והצפור החיה משולחת על פני השדה.

ומגלח המצורע את כל שערו ואחר כך טובל במקוה, וסופר שבעה ימים בהם הוא יושב מחוץ לאהלו, והם הנקראים "ימי ספרו".

וביום השביעי מגלח שנית, ואחר כך טובל.

וביום השמיני מביא את קרבנותיו.

ו

מצורע

בימי ספרו

[בשבעת הימים שהוא סופר אחר שנרפא הנגע],

ובימי גמרו

[בימים שאחר החלטו כטמא על ידי הכהן ועד שנרפא הנגע].

על

כל

אלו

שנזכרו, אם נטמא הנזיר בהם:

אין הנזיר מגלח

תגלחת טומאה.

ומזה

הנזיר

בשלישי ובשביעי

לטומאתו ממי חטאת של פרה אדומה, כשאר טמאים.

ובגמרא יתבאר על איזה טומאות - מאלו שנשנו במשנתנו - אומרת המשנה שהוא צריך הזאת שלישי ושביעי.