גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
מועד קטן 3b — התלמוד בעברית
כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר : שמעתי בארץ ישראל את דברי השואל: יכול ילקה העובד את האדמה בשנה השביעית אפילו על ה " תוספת ". ונסיב לה, והוא חזר והביא תלמודא , לימוד מן הכתוב, לפטורא , שאין…
הטקסט המקורי — מועד קטן 3b
כי אתא רב דימי
מארץ ישראל לבבל,
אמר
:
שמעתי בארץ ישראל את דברי השואל:
יכול ילקה
העובד את האדמה בשנה השביעית אפילו
על ה
"
תוספת
".
ונסיב לה,
והוא חזר והביא
תלמודא
, לימוד מן הכתוב,
לפטורא
, שאין חייבים מלקות על ה"תוספת".
והוסיף רב דימי:
ולא ידענא
, איני יודע
מאי
"
תלמודא
" מהו הלימוד לפטור,
ומאי "תוספת
", ובאיזה תוספת הוא דן בכלל.
ומביאה הגמרא שני ביאורים שונים, מה היתה השאלה במלקות על "תוספת", ומהו הלימוד מן הכתוב לפטור:
רבי אלעזר אמר
: האי "תוספת" היינו
חרישה
בשביעית. וקרי לה "תוספת" כיון שאינה מפורשת להדיא בתורה, אלא ילפינן לה מכלל ופרט וכלל .
והכי קאמר
, כך אמר השואל בארץ ישראל:
יכול ילקה על החרישה
בשביעית, היות
דאתיא
חרישה
מ
לימוד של "
כלל ופרט וכלל
".
ונסיב
, וחזר והביא
ליה תלמודא
, את הלימוד דלעיל [בעמוד הקודם],
לפטורא
. שרק על בצירה וזמירה חייב, וחרישה לא.
וכך הוא הלימוד דלעיל:
דאם כן
, שלוקה על כל התולדות -
כל הני פרטי
של זריעה וזמירה, וקצירה ובצירה אסור,
למה לי
לכתוב ולפרוט?
אלא, מכאן אתה למד שבא הכתוב למעט שאר תולדות, לפטרן.
ו
אילו
רבי יוחנן אמר
: האי "תוספת" - הם
ימים שהוסיפו חכמים
לאיסור
לפני ראש השנה
של שביעית.
והכי קאמר
השואל בארץ ישראל:
יכול ילקה על
עבודה ב"
תוספת
שביעית" בימים שלפני
ראש השנה
, היות
דאתיא
שהיא נלמדת
מ
"
בחריש ובקציר תשבות"
.
ונסיב לה תלמודא לפטורא, כדבעינן למימר לקמן
. שביטלו את התוספת, היות ולומדים בגזירה שוה משבת, שאין צריך להוסיף לפניה.
והוינן בה:
מאי
"
ימים שלפני ראש השנה
"?
ומבארינן:
כדתנן
בתחילת מסכת שביעית:
עד מתי חורשין בשדה אילן
ב
ערב שביעית
?
בית שמאי אומרים: כל זמן ש
החרישה
יפה לפרי
של שישית. שהחרישה מועילה לפירות שגדלו בששית, וזמן זה הוא קרוב לחג השבועות. אבל אחר כך אסור לחרוש משום שהוא מכין את הקרקע לקראת הגידול בשנה השביעית, והוי כמתקן פירות שביעית .
ובית הלל אומרים
: חורשין
עד העצרת
, עד חג השבועות, והם מקילים מעט מבית שמאי .
וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו
, שלא החמירו בית שמאי על בית הלל אלא בתקופה קצרה שלפני חג השבועות.
ועד מתי חורשין שדה הלבן
, שדה תבואה,
ערב שביעית
?
משתכלה הליחה
. עד שתכלה לחלוחית הקרקע מהגשמים של השנה הששית. כי רק בזמן הגשמים מועילה החרישה לזריעה של אותה שנה [הששית].
ו
היינו,
כל זמן שבני אדם חורשין
כדי
ליטע מקשאות ומדלעות
, שצריכים לקישואים ודלועים רטיבות יתירה כדי שיבשילו לפני שביעית. ואף שהוא אינו עתיד לזרעם, הרואה אומר שהוא חורש כדי ליטע קישואין, ואינו נראה כמתקן שדהו לשביעית.
אבל אחר כך אסור, משום שהוא נראה כחורש לצורך שביעית.
רבי שמעון
חולק, ו
אומר: אם כן
, שתלוי הדבר בזמן שחורשין בני אדם ליטע במקשאות -
נתנה תורה שיעור
לזמן שמותר לחרוש
לכל אחד ואחד בידו
. כי לא הכל חורשים למקשאות באותה שעה, ונמצא שלאחד מותר לחרוש בשעה שלחבירו אסור כבר לחרוש.
ואין התורה נותנת דבריה לשיעור לכל אחד ואחד.
אלא
, זמן קבוע יש אף
בשדה הלבן
, והוא
עד הפסח
. וכיון שרוצה לזורעה אחר החרישה, וצריך לחלוחית רבה, לא יחרוש אחר הפסח, שלרוב חסר אז בלחלוחית, ויחשבו הרואים שאין חרישתו לזריעה כעת אלא לצורך השביעית.
ובשדה האילן
הנטוע מכבר, חורש
עד העצרת
. שאין שדה האילן צריכה קרקע לחה, ומטרת החרישה היא לקלוט מים בעומק, וצורך שנה ששית היא.
נמצינו למדים כי ה"ימים שלפני ראש השנה" הם: החל מפסח בשדה תבואה, והחל מעצרת בשדה אילן.
ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו
, של פסח בשדה תבואה ושל עצרת בשדה האילן,
ובטלום
, והתירו לחרוש עד ראש השנה.
והמחלוקת בשדה הלבן היא כמחלוקת בית שמאי ובית הלל בשדה אילן. תנא קמא אמר משתכלה הליחה הוא כבית שמאי, שתלוי בזמן היפה לפרי, ורבי שמעון כבית הלל, שקבע זמן קצוב לעונה זו.
אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו
-
היכי מצו מבטלי תקנתא
[שלא לחרוש מפסח ומעצרת]
דבית שמאי ובית הלל!?
והא תנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן
היה
גדול ממנו בחכמה ובמנין
.
אשתומם
, שתק רבי אבהו, וחשב
כחדא שעה
מה יענה על שאלת רבי זירא.
ואחר כך
אמר ליה: אימור, כך התנו
שמאי והלל
ביניהם
בשעת התקנה:
כל הרוצה לבטל
את התקנה של תוספת לפני שביעית -
יבא ויבטל!
ומקשינן: וכי תוספת שביעית, תקנה
דידהו היא
, והם התנו שיכולין לבטלה!?
הלא אסור מלאכה בקרקע בתוספת שביעית,
הלכה למשה מסיני היא
, ואי אפשר להתנות שיוכלו לבטלה!?
ד
הרי
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן
: על שלש הלכות נשאלו בבית המדרש מנין המקור שלהם מן התורה. והשיבו שהלכה למשה מסיני הן. ואלו הן.
"
עשר נטיעות
", יש היתר מיוחד לחרוש שדה אילן, שיש בו עשר נטיעות של אילנות צעירים, עד ראש השנה [אך סתם שדה אילן אסור לחרוש בו עד ראש השנה, מחמת הדין של תוספת שביעית].
ההיתר המיוחד הזה נובע מהצורך שלהם לטיפול שוטף, ומבלעדי זאת הם יתייבשו וימותו.
אך לא כל שדה של אילנות צעירים מותר בחרישה, אלא רק אם יש בו עשר נטיעות בשטח של בית סאה [שהיא חמישים על חמישים אמה], ובתוכה מפוזרות באורך ורוחב באופן שוה עשר נטיעות צעירות.
"
ערבה
" מצוות הקפת המזבח בערבה [חוץ מערבה שבלולב, שהיא מפורשת בתורה].
ו
"
ניסוך המים
", שמנסכין עם תמיד של שחר בימות חג הסוכות גם נסוך המים.
ושלשתן אינן הלכות המפורשות בתורה אלא
הלכה למשה מסיני הן.
ועתה מניחה הגמרא, שההלכה למשה מסיני אסרה את הזקינות והתירה את הנטיעות.
ואם כן, מוכח שאין תוספת שביעית חידוש שתקנוהו חכמים, אלא הוא הלכה למשה מסיני, ומכוחה נאסרה עבודה קודם שביעית. ותיקשי, איך ביטל רבן גמליאל ובית דינו איסור זה.
ומתרצינן:
אמר רבי יצחק, כי גמירי הלכתא
למשה מסיני שיש להוסיף על השביעית ואין חורשין שדה אילן רגיל עד ראש השנה, היינו רק שאין חורשים
שלושים יום לפני ראש השנה
. אבל עד אז מותר מן התורה לחרוש.
ואתו הני
, הלל ושמאי, ו
תקון
לאסור חרישה החל
מפסח
בשדה הלבן
ו
החל
מעצרת
בשדה האילן.
ואתנו
, והתנו רק
ב
תקנה
דידהו
, ש
כל הרוצה לבטל
את התקופה שהוסיפו בתקנה
יבוא ויבטל
.
וכשבטלה רבן גמליאל, עדיין נשאר איסור חרישה שלושים יום קודם ראש השנה מהלכה למשה מסיני.
ומקשינן:
ו
כי
הני
שלושים יום לפני ראש השנה מ
הלכתא
למשה מסיני
נינהו
הם נלמדים?
והלא
קראי נינהו!
דתניא
: [שמות לד] "
בחריש ובקציר תשבות
".
הפסוק הזה מתחיל בענין שבת: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות". אך את סופו, "בחריש ובקציר תשבות", מעמידה הגמרא שהוא מדבר בשביעית.
כי אם אינו ענין לשבת, היות ובשבת אסורות כל המלאכות ולא רק קציר וחריש, תנהו ענין לשביעית.
רבי עקיבא אומר: אין צריך
פסוק זה כדי
לומר
ללמד את האיסור ב
חריש וקציר של
השנה ה
שביעית
.
שהרי כבר נאמר
לגבי שביעית [ויקרא כה] "
שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור
" .
אלא
קרא "בחריש ובקציר תשבות" בא לאסור את ה
חריש של ערב שביעית
.