מועד קטן 26b — התלמוד בעברית

אמר רב חסדא

:

ובאיחוי אלכסנדרי

, שהוא איחוי טוב, ואין ניכרת התפירה.

תנו רבנן: הקורע מתוך השלל, מתוך המלל, מתוך הלקט, מתוך הסולמות

-

לא יצא.

אבל הקורע

מתוך האיחוי

-

יצא.

אמר רב חסדא: ו

מה שיצא בקורע מתוך האחוי, הוא

באיחוי אלכסנדרי

, שכיון הוא איחוי גמור, נחשב דבר זה כקריעה.

תנו רבנן: רשאי להופכו

לבגד

למטה, ולאחותו

לקרע בהיותו הפוך למטה.

רבי שמעון בן אלעזר אוסר לאחותו

בכלל, גם לא להופכו ולאחותו למטה .

וכשם שהמוכר

שהוא אבל

אסור לאחותו

-

כך

גם

הלוקח

מהאבל

אסור לאחותו

.

ולפיכך, מוכר

, שהוא אבל, כאשר הוא מוכר את בגדו לאדם אחר,

צריך להודיעו ללוקח

שהקרע בבגדו הוא קרע על אבילות, ושאסר לו לאחותו .

תנו רבנן: תחילת קריעה טפח, ותוספת

קריעה, על מת נוסף, היא

שלש אצבעות, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: תחילת קריעה שלש אצבעות

, ותוספת כל שהו.

אמר עולא: הלכה כרבי מאיר בקריעה, והלכה כרבי יהודה בתוספת.

תניא נמי הכי, רבי יוסי אומר: תחילת קריעה טפח, ותוספת כל שהו

.

תנו רבנן: אמרו לו מת אביו, וקרע, מת בנו, והוסיף

עליו קרע הקרע ה

תחתון מתאחה,

אבל הקרע ה

עליון

, שקרע על אביו ואמו,

אינו מתאחה

.

מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף,

הקרע ה

עליון מתאחה, תחתון אינו מתאחה

.

מת אביו, מת אמו, מת אחיו, מתה אחותו, קורע קרע אחד לכולן

.

רבי יהודה בן בתירה אומר: על כולן קרע אחד

. וכן

על אביו ואמו

קורע עוד

קרע אחד

.

לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו

אלא קורעים עליהם קרע בפני עצמו .

מאי טעמא

?

אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאינן בתוספת

, מפני כבוד, אלא צריכים לקרוע עליהם קרע בפני עצמו.

אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה.

ופרכינן:

ומי אמר שמואל הכי

?

והאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל!

ומשנינן:

אבילות לחוד, קריעה לחוד

.

עד היכן קורע

?

קורע

עד טיבורו

.

ויש אומרים: עד לבו.

אף על פי שאין ראיה לדבר

-

זכר לדבר: שנאמר

[יואל ב] "

וקרעו לבבכם ואל בגדיכם

".

הגיע

הקרע

לטיבורו

,

ומת לו מת נוסף,

מרחיק שלש אצבעות, וקורע

.

נתמלא

בגדו קרעים

מלפניו

-

מחזירו

לצד הבגד הקרוע

לאחוריו

, וקורע מכאן ואילך את הצד האחורי, שנמצא עתה בצד הקדמי.

נתמלא

הבגד קרעים

מלמעלה

-

הופכו מלמטה.

ומאחה את צידו התחתון עד שנעשה בית צואר, וקורע מלמעלה.

והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא

.

אלא שכהן גדול פורם מלמטה

.

פליגו בה רב מתנה ומר עוקבא, ותרוייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי

.

חד אמר

: אם מת לו מת נוסף

כל שבעה קורע,

חייב לקרוע עליו קריעה אחרת, ואם מת

לאחר שבעה

דיו שיהיה

מוסיף

על הקרע הראשון.

וחד אמר: כל שלשים קורע, לאחר שלשים מוסיף.

מתקיף לה רבי זירא: מאן דאמר כל שבעה

קורע

-

אמאי

אין די שיוסיף בקרעו על המת הנוסף?

הרי זה משום

דלא ניתן לשוללו

את הקרע תוך שבעה, ולכן אם יוסיף בו על המת השני, לא נראית התוספת של הקריעה אלא הכל נראה כקרע אחד. אבל לאחר השבעה, אחר שכבר שללו, ניכרת התוספת בקרע שנשלל .

אלא הא דאמר מר: האשה שוללתו

לקרע

לאלתר

-

הכי נמי

, כאשר מת לה מת אחר, הרי היא יכולה להוסיף על הקרע שנשלל, ואינה צריכה לקרוע קרע אחר, ומדוע אמרו בצורה מוחלטת שתוך שבעה צריך לקרוע, דמשמע שאפילו אשה צריכה לקרוע!?

ומשנינן:

התם

זה שהאשה שוללת מיד, לא מן הדין הוא - אלא רק

משום כבוד אשה הוא.

ועוד קשה:

מאן דאמר כל שלשים קורע

ואינו מוסיף על מת אחר,

אמאי

?

הלא הוא משום

דלא ניתן לאחותו

לקרע תוך שלושים .

אלא לאביו ולאמו, דלא ניתן לאחותו לעולם

-

הכי נמי

תמיד צריך לקרוע על מת אחר ואי אפשר להוסיף על קרעם, ומדוע לא חילקנו חילוק זה!?

ומשנינן:

התם

שאינו מאחה על אביו ועל אמו לעולם, אינו מן הדין, אלא רק

משום כבוד אביו ואמו הוא

, ולכן יכול להוסיף על קרעם לאחר שנשלל, שחשיב כמאוחה.

תנו רבנן

: אבל שאינו רוצה לקלקל בגדו,

היוצא בבגד קרוע לפני המת

, ומרמה את הרואים, שחושבים שבגדו הקרוע הוא הבגד שקרע לכבוד המת -

הרי זה גוזל את המתים

, שלא קרע עליהם,

ואת החיים

, שרימה אותם .

רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר לחבירו: השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה,

רמז לו בכך שיתכן ויקרעהו אם ימות, ולכן, אם חבירו נתן לו את הבגד בהשאלה,

והלך ומצאו שמת

-

קורע, ומאחו

.

וכשיבא לביתו, מחזיר לו חלוקו, ונותן לו דמי קרעו.

ואם לא הודיעו

-

הרי זה לא יגע בו.

תנו רבנן: חולה שמת לו מת

-

אין מודיעין אותו שמת

קרובו,

שמא תטרף דעתו עליו

.

ו

כמו כן

אין מקרעין

הקרובים של המת קריעה בבגדיהם

בפניו, ומשתקין את

בכיות

הנשים מפניו.

ומקרעין לקטן

שמת קרובו, על אף שאינו חייב בקריעה,

מפני עגמת נפש

, כדי שיבכו הרואים זאת, וירבה כבוד המת .

וקורעין על חמיו ועל חמותו

שמתו

מפני כבוד אשתו.

ואמר רב פפא: תנא ב

מסכת הנקראת "

אבל רבתי

":

אבל

בשעת אבלותו,

לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שמביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות

.

שנינו במשנה:

ואין מברין על מטות זקופות.

תנו רבנן: ההולך לבית האבל, אם היה לבו גס בו

, שהיה מכירו וידידו,

יברוהו

, למכיר וידיד,

על מטות כפויות

הפוכות.

ואם לאו

, שאינו ידידו ומכירו -

יברוהו על מטות זקופות

.

רבא איתרע ביה מילתא

, אירע לו שהיה אבל, וישב שבעה.

על לגביה

עלה אליו לנחמו

אבא בר מרתא, דהוא אבא בר מניומי.

רבא

-

זקיף

את המטה, כדי להברות את אבא בר מרתא עליה, היות ולא היה לבו גס בו.

אך

אבא בר מרתא

שבא לנחמו, והרגיש עצמו כידידו של רבא,

כפי

, כפה את המטה כדי שיברו אותו כמו ידיד.

אמר

רבא:

כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן

, שאני איני מחשיבו כמי שלבי גס בו, והוא אינו חש בכך, ונוהג הפוך מדעתי.