מועד קטן 13b — התלמוד בעברית

והתניא

בברייתא סיוע לחילוק זה:

מביאין כלים מבית האומן

אם נצרכים למועד,

כגון כד מבית הכדד

[עושה הכדים],

וכוס מבית הזגג

.

אבל לא

מביאין

צמר מבית הצבע

, שאין בו צורך המועד.

ו

גם

לא

מביאין

כלים מבית האומן

, כשאינם לצורך המועד.

ואם אין לו

לאומן

מה יאכל

-

נותן לו שכרו

, ומניחו

את הכלי

אצלו

בביתו של האומן.

ואם אינו מאמינו

לאומן -

מניחו בבית הסמוך לו

.

ואם חושש להם שמא יגנבו

מהמקום הסמוך לאומן -

מביאן בצנעא בתוך ביתו

.

ומבואר בברייתא זו, שהחילוק אם מותר להביאן או לא תלוי בנאמנותו של האומן.

ועדיין מקשינן: אמנם

תרצת

את השאלה למה במשנה בפסחים אמרו ש

מביאין

כלים מבית האומן, בעוד ששנינו במשנתנו שאין מביאים.

אך עדיין תחילת המשנה שם, ששנינו:

מוליכין

כלים לבית האומן -

קשיא!

ד

הרי במשנתינו

קתני

ש

אין מביאין

מבית האומן,

וכל שכן שאין מוליכין

אל האומן, שודאי יחשדוהו שיעשה מלאכה, ואין ההולכה אליו צורך המועד!

ולכן חוזרת הגמרא מהחילוק התלוי בנאמנות האומן.

אלא, מחוורתא

שהחילוק הוא

כדשניין מעיקרא

, שבמועד אסור, ובערב פסח מותר, אפילו להוליך.

מתניתין:

א.

מחפין את הקציעות בקש

. תאנים ששטחו אותן בשדה ליבוש, מותר לכסותן בקש מפני הגשמים .

רבי יהודה אומר: אף מעבין

אותן, על ידי שמחפים אותן בהרבה קש, חיפוי עב.

ב.

מוכרי פירות, כסות וכלים, מוכרים בצנעא לצורך המועד

.

ג.

הציידין

של חיות ועופות,

והדשושות

, אנשים הדשים חיטים לדייסה,

והגרוסות

, אנשים הטוחנים פולים לגריסים -

עושין

מלאכתן

בצנעא

, אפילו שעושין רק

לצורך המועד

.

וטעמו של החיוב לעשות בצנעא, כיון שעושין בכמות גדולה לרבים, יאמרו שעוסק במלאכתו שלא לצורך המועד.

אך מי שאינו אומן מותר לו לעשות גם בפרהסיא, היות שניכר שעושה לצורך המועד.

רבי יוסי אומר: הם

האומנים

החמירו על עצמן

, ואינם עושין מלאכתם במועד אפילו בצינעא.

גמרא:

שנינו במשנה מחפין קציעות.

פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי אסי

.

ותרווייהו

אמרו כל אחד שיטתו

משמיה דחזקיה ורבי יוחנן

.

חד אמר: מחפין

היינו

אקלושי

, שמכסהו בגבעולי קש רחוקים זה מזה, והכסוי קלוש ואינו גמור.

ואילו מה שאמר רבי יהודה

מעבין

היינו

אסמוכי

כיסוי סמיך, בגבעולים צפופים.

וחד אמר: מחפין

היינו

בין אקלושי בין אסמוכי

. ואילו

מעבין

היינו שמכנסים את כל הקציעות למקום אחד ו

עושה אותו כמין כרי

.

ומביאה הגמרא ראיה לביאור השני:

תניא נמי הכי: מעבין, עושה אותו כמין כרי, דברי רבי יהודה.

שנינו במשנה:

מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעא

. רבי יוסי אומר הם החמירו על עצמן.

איבעיא להו

: במה

הן החמירו על עצמן

?

האם החמירו יותר ממה שאמרו חכמים, והיינו,

דלא הוו עבדי כלל

.

או דילמא,

שרבי יוסי חולק על תנא קמא, ואומר שכל זה

דהוו עבדי בצינעא,

הוא חומרא של בעלי אומניות, ואם רוצים יעשו אף בפרהסיא. ובא רבי יוסי להקל.

תא שמע

, שרבי יוסי אמר שהחמירו יותר מחובתן, מהא דתנן:

א.

מוכרי פרות כסות וכלים

במועד,

מוכרין בצינעא לצורך המועד

.

רבי יוסי אומר: תגרי טבריא

-

הן החמירו על עצמן שלא יהיו מוכרין כל עיקר

.

ב.

צדי חיות ועופות ודגים

, צדין בצנעא לצורך המועד

.

רבי יוסי אומר: צדי עכו, הן החמירו על עצמן שלא יהו צדין כל עיקר

.

ג.

דשושי חילקא טרגיס וטיסני

שיבוארו להלן -

דוששין בצינעא לצורך המועד

.

רבי יוסי אומר: דשושי צפורי, הן החמירו על עצמן שלא יהיו דוששין כל עיקר

.

ומבואר בברייתא שרבי יוסי לא בא להקל, אלא לומר שהאומנים החמירו על עצמם יותר ממה שהתירו חכמים לעשות בצנעא, ולא עבדו כלל במועד.

אמר אביי,

מה הם סוגי הדשושות המוזכרים בברייתא:

חילקא

שוברין גרעין חיטה

חדא לתרתי.

טרגיס

-

חדא

גרעין שוברים

לתלת.

טיסני

-

חדא לארבעה

.

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר

: חילקא היא

כונתא

, כוסמת.

מיתיבי

לרב דימי מהמשנה במסכת מכשירין [פרק ו משנה ב]:

אין אוכלים נטמאים ב"טומאת אוכלים" אלא אם כן "הוכשרו" [נהיו ראויים] לקבל טומאה על ידי ביאת משקים עליהם.

וקיימא לן שהסולת, כשלא בללו אותה במים, מקבלת טומאה רק אם היא של בני כרכים, היות ובני כרכים שורין אותה במים כדי לנקותה, וקיבלה אז "הכשר" לקבל טומאה.

אך בני כפרים לא מקפידין על הסולת שתהיה נקיה, ואצלם היא אינה מקבלת טומאה, כיון שלא הוכשרה לקבלת טומאה על ידי ביאת משקים עליה.

אבל

חילקא, טרגיס וטיסני

-

טמאין בכל מקום

.

כי חילקא וטרגיס וטיסני אי אפשר לעשותם ללא שריה מוקדמת במים, ולכן הם מקבלים טומאה גם בכפרים,

ועתה מסבירה הגמרא את קושייתה לרב דימי:

בשלמא למאן דאמר

, אביי לעיל, שחילקא וטרגיס וטסני הם חלוקה של גרעין

חדא לתרתי, לתלת, ולארבעה

חלקים - מובן ש

משום הכי טמאין בכל מקום,

היות

דאתכשור

, שהרי הם נישרו במים לצורך חילוקם לחלקים.

אלא למאן דאמר

, רב דימי, שחילקא היא

כונתא

[כוסמת], תיקשי:

אמאי טמאין

גרגירי הכוסמת הטחונים

בכל מקום

?

הא לא איתכשור!

שהרי כוסמת נדושית גם בלי שרייה במים!

ומתרצינן: לעולם חילקא היא כוסמת.

וזה שצריכין לשרותה במים ומקבלת טומאה, הוא ב

כגון דמיקלפן,

בכוסמת שקילפו מהגרעינים את קליפתן, שאז ודאי הוכשרו גרעיני הכוסמת בביאת מים עליהם,

דאי לאו דשרא להו

לגרעיני הכוסמת

במיא

-

לא הוה מיקלפא

.

ואמאי קרי ליה

לכוסמת "

חילקא

"? הרי אין הכוסמת נשברת ומתחלקת, אלא נדושת!

דשקל חילקייהו

, שנוטל את הקליפות ונהיים הגרעינים חלקים.

מיתיבי

לרב דימי, דאמר חילקא היא כוסמת, מהא דתנן במסכת נדרים [נה ב]:

הנודר מן הדגן

-

אסור אף בפול המצרי יבש, ומותר ב

פול המצרי

לח, ומותר באורז בחילקא וטרגיס וטיסני

.

בשלמא למאן דאמר

, אביי, דאמר לעיל חילקא טרגיס וטיסני הם חלוקת גרעין

חדא לתרתי, חדא לתלת, וחדא לארבעה

-

שפיר

הותרו לנודר מן הדגן.

ד

כיון שנחלקו ונשתנו,

נפקו להו מתורת דגן

שנדר ממנו, ומותר בהם.

אלא למאן דאמר

רב דימי, שחילקא היא

כונתא

למה מותר בהן אחר דישה? הרי

דגן מעליא הוא

, שהרי הכוסמת מחמשת מיני דגן היא!?

ומסקינן:

קשיא.

רב הונא שרא להו להנהו כרופייתא

, מוכרי בשמים,

למיזל לזבוני

במועד,

כי אורחייהו, בשוקא

.

איתיביה רב כהנא

לרב הונא: איך מותר למכור בפרהסיא? והרי שנינו ברייתא בבתוספתא:

חנות

שהיא

פתוחה לסטיו

, לזוית הרחוב, בצידי רשות הרבים -

פותח ונועל

חנותו במועד

כדרכו

, לפי שאינה ככל החנויות הפתוחות לרשות הרבים.

אבל חנות ה

פתוחה לרשות הרבים

-

פותח

דלת

אחת ונועל אחת

, שלא תהיה פתיחת החנות כדרכו בימות החול.

וערב יום טוב האחרון של חג

הסוכות -

מוציא ומעטר את שוקי העיר בפירות, בשביל כבוד יום טוב האחרון

.

ומדייק רב כהנא: רק

מפני כבוד יום טוב האחרון, אין,

התירו להוציא ולעטר ולמכור בפרהסיא. אבל

שלא מפני כבוד יום טוב, לא

התירו! וקשיא לרב הונא, שהרשה למכור במועד בפרהסיא .

ומתרצינן:

לא קשיא

.

הא

דאסרו למכור כדרכו הוא

בפירי

, שיש לחשוד שקונה לצורך ימות השנה.

ואילו

הא

דהתירו היינו

בתבלין

, שהכל יודעים שלצורך המועד הם, שאינם ראוים להתקים זמן רב, ולכן יכול למוכרם בפרהסיא.

וזה טעם ההיתר של רב הונא גם בבשמים, שניכר שהם לצורך החג.

הדרן עלך פרק מי שהפך

--- title: "חברותא - מועד קטן — פרק שלישי - ואלו מגלחין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02348.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - ואלו מגלחין

Оригинал главы פרק שלישי - ואלו מגלחין

אסור להתגלח במועד אפילו אם הגילוח הוא ליפות עצמו במועד.

ודבר זה גזירת חכמים הוא, שלא יכנס אדם למועד כשהוא "מנוול", שאינו מגולח. כי חששו חכמים, שישהה אדם את הגילוח לימי חול המועד, שבהם הוא פנוי ממלאכה, ונמצא שנכנס למועד כשהוא אינו מגולח.

ולכן גזרו חכמים שלא יתגלחו במועד.

אלא שהוציאו מכלל גזירתם את האנשים שנאנסו ולא יכלו לגלח בערב הרגל.

מתניתין:

ואלו מגלחין במועד

:

הבא

מן הדרך,

ממדינת הים

,

ולא היה יכול להתגלח בהיותו בדרך .

ו

הבא

מבית השביה, והיוצא מבית האסורין,

שלא יכלו לגלח שם .

והמנודה שהתירו לו חכמים

את נידויו במועד, והמנודה אסור בגילוח .

וכן מי שנשאל לחכם

במועד על נדרו שנדר שלא להתגלח,

והותר

לו נדרו במועד .

והנזיר

שנטמא,

ו

כן

המצורע

שנרפא, ועתה הוא עולה

מטומאתו לטהרתו

, וצריך להתגלח, מותר להתגלח ברגל, היות ולא היה לו פנאי לכך לפני הרגל .

גם על כיבוס גזרו חכמים, ואפילו לצורך המועד, ולא התירו אלא למי שלא היה יכול לכבס לפני המועד:

ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין