מועד קטן 11b — התלמוד בעברית

מתניתין:

מי שהפך את זיתיו,

דרך עוצרי זיתים שמניחין אותם, לפני הכתישה בבית הבד, בכלי הנקרא מעטן ומהפכין אותם בו כדי שיזיעו ויתרככו, ואם עשה כן

ואירעו אבל

ונאסר במלאכה ואינו יכול לסוחטם בבית הבד .

או

אם אירעו

אונס

.

או שהטעוהו פועלים

ששכרם למלאכת בית הבד לפני חול המועד ולא עשו מלאכתם, וכעת אסור במלאכה מפני המועד.

התירו לו שיהיה

טוען

רק

קורה ראשונה

מפני ההפסד שבהנחתם ללא סחיטה, יכול להניחם בבית הבד ולסחוט רק פעם אחת עם הקורה שעליהם,

ומניחה

ואינו סוחט פעם שניה עד

לאחר המועד, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי

חולק ו

אומר, זולף

שופך את הזיתים על בית הבד

וגומר

את הסחיטה ועיצור הזיתים

וגף

את חביות השמן כשסיים מלאכתו

כדרכו

.

גמרא:

ומקשינן על הא דתנן במתניתין, "ואירעו אבל וכו' טוען קורה ומניחה לאחר המועד".

לכאורה

פתח באבל וסיים במועד

ולא נתפרש מה דין האבל אם גם לו הותר לטעון קורה ראשונה כמו במועד.

ומתרצינן:

אמר רב שישא בריה דרב אידי, זאת אומרת,

דאפילו

דברים המותרים

במועד, אסורים

לאבל לעשותם

בימי אבלו,

ובאמת אסור לאבל לטעון אפילו קורה ראשונה בימי אבלו .

רב אשי,

חלק ו

אמר

דדיוק המשנה מלמדינו ההיפך, ו

לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא, בימי אבלו דמדרבנן

הוא

, ושרי

לטעון קורה ראשונה בבית הבד,

אלא אפילו במועד, דאיסור מלאכה מדאורייתא

,

כדילפינן בחגיגה, בכל אופן

במקום פסידא שרו רבנן

לטעון ביינתים קורה ראשונה .

ואייתי הגמרא ראיה:

תניא כוותיה דרב שישא בריה דרב אידי: אלו דברים העושין

אחרים

לאבל בימי אבלו

, ועוזרים לו באלו המלאכות שאינו יכול לעשותם בימי אבלו:

אם היו

זיתיו הפוכין

במעטן לצורך הכתישה,

טוענין לו

אותם קורה ראשונה בבית הבד.

ו

אם היה

כדו

עומד

לגוף

במגופה, מגיפין לו,

ו

כן

פשתנו

שצריך

להעלות

ו

מן המשרה, וצמרו להעלות מן היורה,

מעלין לו חביריו,

ומרביצים שדהו משתגיע עונת המים שלו

, היינו בהגיע תורו של האבל להשקות את כל השדות בבקעה, יעשה אחר במקומו .

וכל אלו הותרו מפני ההפסד שנגרם לחומרים הזקוקים למלאכת הבעלים.

ומבואר, שכל אלו אסורין לאבל, אף שמותרין במועד, ובכללם, לטעון קורה ראשונה של בית הבד, וכרב שישא בר אידי.

והמשך הברייתא:

רבי יהודה אומר: אף זורעין לו שדה ניר

, שדה שכבר נחרשה,

ושדה העומדת לפשתן

, שאם לא תזרע עכשיו, אחר כך לא תהיה ראויה לזריעת פשתן.

אמרו לו

חכמים: אף בשדה ניר ושדה פשתן לא יזרעו לו, שהרי

אם לא תזרע

שדה ניר

בבכיר

בתחילת העונה,

תזרע באפל

באיחור, ולא יפסיד בה. וכן בשדה פשתן לא יפסיד שהרי

אם לא תזרע פשתן תזרע ממין אחר

.

ולכן לא יזרעו לו בעת אבלו אף בשדות אלו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: אם היו

זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא

, האבל, וכן אם היה

כדו לגוף ואין שם אומן אלא הוא,

או

פשתנו להעלות מן המשרה, וצמרו

להעלות מן היורה, ואין שם אומן אלא הוא

-

הרי זה יעשה

, האבל בעצמו,

בצינעא!

שהתירו לו המלאכה במקום הפסד, רק גזרו שיעשה בתוך ביתו .

יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם היה אומן

הנצרך

לרבים, ו

כן אם היה

ספר ובלן לרבים, והגיע עת הרגל

שהרבים צריכין לו בימים אלו,

ואין שם אומן אלא הוא

-

הרי זה יעשה

.

האריסין

, המקבלים שדות לזרוע ולגדל כמה שנים בשכר שיטלו מהשבח מחצה, שליש או רביע,

והחכירין

המקבלים שדות לשמרם ולעבדם בעד כמות מסויימת של פירות שיקבלו כשכר,

והקבלנים

המקבלים שדה לשמור זמן מסוים בשכר נקוב, שאינו תלוי בתפוקת השדה - כל אלו, בימי אבלם,

הרי אלו: יעשו אחרים בשבילם

.

החמרין, הגמלין,

מובילי החמור והגמל,

והספנין

המנהיגים את הספינות,

הרי אלו

בימי אבלם

לא יעשו

, לא יקבלו על עצמם מלאכה להתחיל בה, בהובלת סחורה, כיון שמלאכת ההובלה שלהם היא .

ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים

, שחסרון מלאכתם מפסדת את הבעלים -

הרי אלו יעשו

אף בימי אבלם, וישתכרו על מלאכתם הנעשית לצורך הבעלים, ובין הם ובין בהמתם שהוחכרו והושכרו לאחר מותרין לעבוד בימי האבל של המושכר .

שכיר יום

, שכל יום הוא משכיר את עצמו,

אפילו

נמצא

בעיר אחרת

ולא ידוע שם שהוא אבל -

לא יעשה

מלאכתו, הואיל ויכול לחזור בו באמצע היום משכירותו .

ואם

היתה מלאכת אחרים בידו

של האבל, בביתו, כגון שנתנו לו לארוג בגד, כיון שתלוי ברצונו מתי יגמרנו, לא יעשנו בימי אבלו,

אף על פי שבקבולת לא יעשה.

וטעם זה, שקבולת הוא סיבה להקל, לא הובן לגמרא, ולכן פריך: מהו "

אף על פי שבקבולת

", דמשמע

ולא מיבעיא שאינה קבולת

שלא יעשה.

והרי

אדרבא, קיבולת

היא סיבה לאסור לעשותה בימי אבלו, שהרי

כדידיה דמי

, ואילו בשאינה קבולת, שעושה בשביל הבעלים ובשלהם, צריך להתיר.

ומבארינן:

אלא אימא

דמלאכת אחרים בידו

בין בקבולת בין שאינה קבולת לא יעשה

. והחידוש הוא, דאף שאינה קיבולת, לא יעשה בימי אבלו היות ויכול להשלימה לאחר אבלו .

היתה מלאכתו

של האבל, נעשית

ביד אחרים

, והם

בביתו

של האבל -

לא יעשו

אותה אף האחרים, מפני החשד, שיאמרו הבריות שהאבל מסייע להם במלאכה, או שיאמרו ששכרם לכתחילה בימי אבלו למלאכתו, ואסור בזה כדלעיל .

אבל אם היתה מלאכתו של האבל ביד אחרים העובדים לו

בבית אחר, יעשו.

מריון, בריה דרבין, ומר, בריה דרב אחא, בריה דרבא, הוה להו ההוא גמלא דתורא

, צמד שוורים שהיו שותפין בו

בהדי הדדי

.

איתרעא ביה מילתא

, ונעשה אבל,

במר בריה דרב אחא בריה דרבא, ופסקיה לגמליה

, נטל את שורו מהצמד, שלא יחרוש בשדה בימי אבלו, שהרי אבל אסור במלאכה ומצווה בשביתת בהמתו מדרבנן .

תמה ו

אמר רב אשי

: וכי

גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי!?

הרי

נהי דלפסידא דידיה לא חייש

, כשמשבית את שורו מפני האבל, אבל

א

פסידא

דאחרים

איך

לא חייש!?

הרי על ידי לקיחתו מהצמד נמצא גם מריון מפסיד, שאינו יכול לחרוש. וכיון שבעבודה שחייבים לאחרים מותר, קשיא ליה איך השבית מר את בהמתו?

והא תניא

שבעבודה שחייבים לאחרים מותרין:

אם היו מושכרין או מוחכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו!

הרי שבין האבל ובין בהמתו מותרין לעבוד בימי האבל, במקום הפסד אחרים.

ומבארינן טעמו של מר בריה דרב אחא:

והוא סבר, אדם חשוב שאני,

דאף במלאכתו לאחרים, אסור .