מועד קטן 10b — התלמוד בעברית

אבל

ל

חמרא דריחיא

העומד לטחון בריחים,

לא

הותר ליטול צפרניו, דכל ההיתר לטחון רק לצורך המועד, וטחינה מועטת יכול לטחון בחמור אפילו שלא נטלו צפרניו.

רב יהודה שרי

:

למישקל טופריה

צפרנים

לחמרא דריחיא

.

ולאוקמי ריחיא

, להעמידם אבן על גבי אבן כדרכם.

ולמיבני ריחיא

, היינו לעשותם מתחילה.

ולמיבני אמת ריחיא

, העץ שהריחים בנוי עליו.

ולמיבני אוריא

, רפת בקר .

רב, שרא

:

לסרוקי סוסיא

, לסרק הסוסים במסרק של ברזל [ועיין תוד"ה ואין] כדי לייפותם. ומותר מפני צורך המועד, דחשיב כצרכי רכיבה .

ולמיבני אקרפיטא

, אבוס להניח בו תבואה לפני הסוסים.

ולמבני איצטבא

, ספסל לישב או לשכב עליו .

רבא שרא למישקל דמא

להקיז דם

לבהמה בחולא דמועדא

.

אמר ליה אביי: תניא

ברייתא

דמסייע לך: מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד.

ואפילו שצריך לרפואתה לעשות מלאכה דאורייתא.

רבא שרא לכסכוסי

לגהץ

קירמי

בגדים דקים כקרום.

מאי טעמא

? היות ו

מעשה הדיוט הוא

.

[והרמב"ם והשו"ע פירשו, שמותר למעך בגדי פשתן אחר כביסה כדי לרככן] .

אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא: קיטורי בירי,

לעשות בגיהוץ קמטים קבועים, כצווארון,

אסור

בחול המועד .

מאי טעמא

? היות

דמעשה אומן הוא

.

אמר רבא: מאן דמתקיל תיקלא

,

הנוטל תל אדמה ליישר את הקרקע, אם עושה כן

אדעתא דבי דרי

, לצורך העמדת הגורן לחבוט שם חיטים לצורך המועד,

שרי.

אבל אם עושה זאת

אדעתא דארעא

, שחופר שדהו לצורך זריעה -

אסור

.

ומבארינן:

היכי דמי

? היכי ידעינן לשם מה נטל את התל משדהו?

אם נטל

מוליא

תל, ממקום אחד, והניחו

במוליא

אחר, או שהשפיל תל, על ידי שמילא בעפר שנטל ממנו, סביבותיו, וישרו.

ו

כמו כן אם חפר ב

נצא

במקום נמוך, כעין גומא, והניח

בנצא

אחרת, או שגרר שפתי הגומא לאמצעיתא והחליקה.

הרי מוכיחין מעשיו ש

אדעתא דבי דרי

נטל את העפר ממקום למקום, שהרי לא יישר את כל השדה, אלא רק במקום הרצוי לגורן, ומותר לעשות כן לצורך המועד.

אבל, אם

שקל מוליא ושדא בנצא

שממלא את השקעים בעפר שניטל מהתל, הרי מוכיחין מעשיו ד

אדעתא דארעא

עושה ליישרה לזריעה, ואסור .

ואמר רבא: האי מאן דזכי זיכי

שמלקט עצים מקרקעו, [והר"ן פירש שתולשן], אם עושה כן

אדעתא דציבי

, שצריך עצים להסיק בהן,

שרי

.

אך

אדעתא דארעא

, שרוצה לזרוע בה, ומנקה אותה לחרישה,

אסור.

ומבארינן:

היכי דמי,

איזה ליקוט עושין להסקה, ואיזה לחרישה?

אם

שקיל

נוטל רק

רברבי

את הגדולים

ושביק זוטרי,

ומשאיר בשדה את הקטנים, הרי

אדעתא דציבי,

על דעת ליטול את העצים להסקה הוא עושה, שהרי מסיקין רק בגדולין, ומותר.

אולם, אם

שקיל

הכל,

רברבי וזוטרי,

נראה הדבר ד

אדעתא ד

ניקוי

ארעא

מלקט, ואסור.

ואמר רבא: האי מאן דפתח מיא לארעיה,

שעושה גומא בין הנהר לשדהו, [והר"ן פירש, שפתח בגדר השדה ללא גומא] ולה שתי פתחים, ואם רוצה לצוד דגים פותח שניהם, ונכנסים מהנהר ונשארים בגומא, והמים יוצאים.

אך אם רוצה להשקות השדה אינו פותח אלא לצד הנהר, והמים מתמלאים בגומא ועולים על גדותיה ומשקין השדה.

ולכן לפתחה בחול המועד, רק

אדעתא דכוורי

דגים -

שרי

, מותר.

אך

אדעתיה דארעא

להשקותה

אסור.

ומפרשינן:

היכי דמי.

איך נדע אי פתח את הגומא לצוד דגים או להשקות שדהו?

אם

פתח תרי בבי

, שני פתחים בבריכה,

חד

פתח

מעילאי

, להכניס המים מלמעלה,

וחד מתתאי

, להוציא את המים בחזרה, ניכר ממעשיו ד

אדעתא דכוורי

פותח את הפתחים, ומותר .

אך אם

פתח

רק

חד בבא

, והמים מתמלאים בגומא ועולים על גדותיה, ניכר בזה ד

אדעתא דארעא

פתח, ואסור במועד.

ואמר רבא: האי מאן דפשח דיקלא

, הזומר ענפי הדקל, אם עושה זאת

אדעתא דחיותא

, לתת מאכל לחיות ובהמות,

שרי.

אבל אדעתא דדיקלא

, להשביחו בנטילת הענפים היבשים בלבד,

אסור.

ומפרשינן:

היכי דמי

?

אם

שקיל כוליה

הענפים, בין לחין ובין יבשים, ונטלם רק

מחד גיסא

, מצד אחד שבדקל -

אדעתא דחיותא

לקטן.

שהכל ראוי לבהמה, ומותר.

אך אם לוקח רק ענפים יבשים

מהאי גיסא ומהאי גיסא

, משני צידי הדקל, ניכר הדבר ש

אדעתא דדיקלא

עושה,

ואסיר

בחול המועד.

ואמר רבא: הני תמרי תוחלני

שלא התבשלו כל צרכם,

מיגזרינהו

לחתכן לשנים ביו"ט לצורך אכילתן ביו"ט,

שרי

.

אך מייצינהו

, לכובשן להוציא ליחתן אסור.

דמכבישתן אינם ראוין לאכילה במועד. אלא מכוון לעשותם צמוקין כדי לאכול בעתיד ביום חול, וזה

אסור

, כי הוא מתקן מאכל מחול המועד לחול.

רב פפא אמר: כיון דמתלעי

, מעלים תולעים אם לא כובשים אותם -

כפרקמטיא האבד דמי, ושרי,

דהוי כסחורה המותרת לעשותה בחול המועד, באופן שאם לא יסחור יפסיד. וגם התמרים עומדים להפסד אם יהיו מתולעים.

ואמר רבא: פרקמטיא

לעשות מסחר בחול המועד , אפילו

כל שהוא, אסור,

דטירחא היא .

אמר רבי יוסי בר אבין

: כל האיסור בפרקמטיא שאין בה הפסד.

ו

אולם

בדבר

האבד,

שאם לא יסחור בה יהיה לו הפסד,

מותר

לסחור במועד .

רבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי

אם היה מוכרה בחול המועד.

אך מפני איסור פרקמטיא במועד

שהייה לזבוניה בתר חולא דמועדא,

ולא היה לו בזה פסידא, כי הקונים נשארו במקומו עד אחר המועד, וזכה

ו

אחר המועד

זבניה בתריסר אלפי.

רבינא הוה מסיק זוזי

, היה מלוה מעות, והיו נותנים לו סחורה בפרעון, והיה משתכר בה. והיו לו בעלי חובות

בבני

המקום היושב על

אקרא דשנואתא

שפת נהר שנוואתא, שהיו בביתם בחול המועד, ורצה לגבות מהם.

אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה

, ושאלו:

מהו למיזל האידנא

במועד

עלייהו

?

אמר ליה

רב אשי:

כיון דהאידנא הוא דמשכחת להו

, ו

ביומי אחריני לא משכחת להו

-

כפרקמטיא האבד, דמי

שהותרה במקום הפסד,

ושרי

.

תניא נמי גבי עבודה זרה, כי האי גוונא,

שהתירו פרקמטיא בדבר האבד. אף במקום שפרקמטיא סתם נאסרה.