מנחות 95b — התלמוד בעברית

יכול דחקו

אף

זבין ומצורעין

[שלא הותרה טומאתם]

ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין

על ביאת מקדש בטומאה -

תלמוד לומר

[במדבר ה]: "

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש

", ולמדנו מהיקש:

בשעה שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעין משתלחין

חוץ למחיצתן, אבל בשעה ש

אין טמאי מתים משתלחים, אין זבין ומצורעין ומשתלחין

.

והוא הדין דבשעת סילוק מסעות - שאין שם מחנה שכינה ולא נאסרו טמאי מתים בכניסה בטומאה - באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן, ולדעת רבי אליעזר, כיון שאין טמאי מתים משתלחים שהרי אין שם מחנה שכינה, אף זבין ומצורעין אין משתלחין מחוץ למחיצתן, ואף שמחיצתן - היינו מחנה לויה ומחנה ישראל - קיימת; וזו היא ששנינו: הוגללו הפרוכת, הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם.

מתניתין:

אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים

:

לישתן ועריכתן בחוץ

[חוץ לעזרה],

ו

אילו

אפייתן בפנים

העזרה.

ואינן דוחות

[בלישתן עריכתן ואפייתן]

את השבת

, משום שאפשר לעשותן מערב שבת, ותתבאר שיטתו בגמרא.

רבי יהודה אומר: כל מעשיהן בפנים

, ודוחות את השבת.

רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר

:

שתי הלחם ולחם הפנים כשרות

לעשותן ולאפותן

בעזרה, וכשרות

גם

אבית פאגי

, שם מקום שהיה צמוד לחומת ירושלים מבפנים, כלומר, בכל ירושלים.

גמרא:

שנינו במשנה: אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים:

ומקשינן:

הא גופא קשיא

:

כי מחד גיסא

אמרת: לישתן ועריכתן בחוץ, אלמא

, בהכרח ש

מדת יבש לא נתקדשה

, שהרי אם נתקדשה, כבר קדש הסולת כשמדדוהו בתוכו ונפסל ביוצא, שכלי שרת מקדש את הבא בתוכו ליפסל ביוצא -

ומאידך גיסא אמרת:

ואפייתן בפנים, אלמא

, בהכרח שהטעם הוא משום ש

מדת יבש נתקדשה

, ומוכרח לאפות בפנים!?

אמר רבא

:

הוקשה

בישוב קושיא זו

אדם קשה שהוא קשה כברזל

[חכם ומחודד לחתוך הלכה כברזל],

ומנו רב ששת

.

ומקשינן עלה: וכי

מאי קושיא!?

דילמא

סובר התנא של משנתנו:

עשרון

שבו מדדו את הסולת -

לא מקדש

, כי מדת יבש לא נתקדשה -

אבל

תנור מקדש

, ולכן מוכרח הוא לאפות בפנים, שלא ייפסל ביוצא משיתקדש בתנור.

אלא אי קשיא הא קשיא

:

מחד גיסא אמרת:

ואפייתן בפנים, אלמא תנור מקדש

-

ומאידך גיסא אמרת:

ואין דוחות

את

השבת;

והרי אם התנור מקדש והוא אופה אותם בערב שבת הרי

איפסלו בלינה

, שכל המנחות משנתקדשו בכלי שרת, נפסלים בלינה!?

אמר רבא

:

הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל, ומנו רב ששת

.

אמר רב אשי: מאי קושיא

:

דילמא

סובר התנא של משנתנו, שהתנור אינו מקדש ולא ייפסל בלינה, ודקשיא לך: אם כן למה אפייתן בפנים, אימא לך:

מאי

"

מבפנים

"

במקום זריזין

, כלומר, לא בעזרה ממש יאפו אותן, אלא בחוץ יאפו אותם כהנים זריזין שלא יחמיץ.

דוחה הגמרא את תירוצו של רב אשי:

והא דרב אשי ברותא

הוא

[דעה חיצונית היא]; שהרי

מה נפשך: אי אפייה בעינן זריזין, לישה ועריכה נמי בעינן זריזין, ואי לישה ועריכה לא בעינן זריזין אפייה נמי לא בעינן זריזין

, ומה טעם לחלק בין עריכה ולישה לאפייה.

אלא דרב אשי ברותא היא

.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר: כל

מעשיהן בפנים

-

רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר, שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי:

אמר רבי אבהו בר כהנא: ושניהן

רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם תנור מקדש, שלרבי יהודה התנור מקדש ואפייתו בפנים, ולרבי שמעון אינו מקדש, ולכן אפייתו בחוץ -

מקרא אחד דרשו

:

דכתיב [שמואל א כא]: "ויבוא דוד [כשברח מפני שאול] נובה אל אחימלך הכהן ויאמר דוד לאחימלך הכהן ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי, או הנמצא [או כמה שיש לך]. ויען הכהן את דוד ויאמר, אין לחם חול תחת ידי, כי אם לחם קודש [לחם הפנים] יש, אם נשמרו הנערים [שיאכלו את הלחם] אך מאשה [שטהורים הם]. ויען דוד את הכהן ויאמר לו: כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום בצאתי, ויהיו כלי הנערים קודש [כלומר, טהורים הם]

והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי

"?

רבי יהודה סבר: בחול אשכחינהו דקא אפו ליה

[בחול היה זה, ומצא דוד את הכהנים אופים את לחם הפנים], וכך

אמר להו

בלשון תמיהה:

דרך חול קא אפיתו ליה

[איך אופים אתם את לחם הפנים ביום חול]!?

אף כי היום יקדש בכלי

[והרי מתקדש הלחם בתנור] ו

איפסיל ליה בלינה

, ייפסל הוא בלינה עד למחר; אלא בשבת יש לכם לאפותו.

ומכאן למד רבי יהודה שהתנור מקדשו, ושהוא דוחה את השבת.

רבי שמעון סבר: בשבת אשכחינהו דקא אפו ליה

[שבת היה, ומצאם אופים בו ביום את לחם הפנים], וכך

אמר להו

דוד בלשון תמיהה:

לא! דרך חול בעיתו למיעבדיה

[ביום חול יש לכם לאפות את לחם הפנים], שמא תאמרו: איך נאפה ביום חול, והרי יתקדש הלחם בתנור וייפסל בלינה, זה אינו,

מידי

, וכי

תנור

שנאפה בו בחול

מקדש

שייפסל בלינה!? והרי

שולחן הוא דמקדש

, ועד שלא יסודר על השולחן לא ייפסל בלינה.

ולכן סובר רבי שמעון שאם רצה עושהו בפנים, ואם רצה עושהו בחוץ, שאין מידת היבש מקדשת ואין התנור מקדש.

ו

מקשינן עלה:

מי מצית אמרת דבשעת אפייה אשכחינהו

[וכי יכול אתה לפרש שבשעת אפייה מצא דוד את הכהנים]!?

והכתיב

שם: "

ויתן לו הכהן קודש, כי לא היה שם לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה

'", הרי שכבר הוסר הלחם מעל השולחן, ולא בשעת אפיה היה.

ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מדבריה שמכאן למדו רבי יהודה ורבי שמעון את דינם, והכתובים אינם עוסקים בענין זה כלל -

אלא, מאי

"והוא

דרך חול

אף כי היום יקדש בכלי"

דקא אמר להו

דוד לכהנים?

הכי קא אמרו ליה

הכהנים לדוד:

ליכא לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני

ה', ואולם אסורים הם לזרים.

אמר להו

דוד:

לא מיבעיא האי, דכיון דנפק ליה ממעילה דרך חול הוא גבייכו

, [לא זו בלבד שמלחם זה רשאי אני לאכול, כי כבר יצא הלחם מידי מעילה בהקטרת הבזיכין, שהיא מוציאה מידי מעילה, מאחר שהותר כבר לכהנים, ואם כן כמו חול הוא לגביכם] -

אלאאפילוהאיךנמי

-

ד

רק

היוםיקדש בכלי

-

הבו ליה דליכול

, אפילו אם לא היה לכם אלא לחם שרק היום נסדר על השולחן וקדש עליו, יכולים אתם לתת לי לאכול; כי: