גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
מנחות 90b — התלמוד בעברית
ב. המקבל עליו לספק להקדש סלתות משלש סאין לסלע, והוזלו הסלתות ועמדו מארבע סאין בסלע, אף זה יספק מארבע [לפי מחיר ארבע סאין לסלע], והיינו, שיוסיף על הסאים שקיבל עליו עד כנגד המעות שקיבל. שיד הקדש לעולם…
הטקסט המקורי — מנחות 90b
ב. המקבל עליו לספק להקדש סלתות
משלש
סאין לסלע, והוזלו הסלתות
ועמדו מארבע
סאין בסלע, אף זה יספק
מארבע
[לפי מחיר ארבע סאין לסלע], והיינו, שיוסיף על הסאים שקיבל עליו עד כנגד המעות שקיבל.
שיד הקדש
לעולם
על העליונה
ואותם סאים נוספים שהוא מספק מעבר למה שקיבל עליו בשעת היוקר, והם אינם נצרכים לנסכי הציבור, הן הן "מותר נסכים" שהולכים לקיץ המזבח.
תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף, ותניא
נמי
כוותיה דרבי יוחנן
:
תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף: בירוצי מידות הללו
של הנסכים
מה היו עושין בהן, אם יש זבח אחר
להקריב באותו יום -
יקרבו עמו, ואם לנו, יפסלו בלינה
ואם לאו, מקיצין בהן את המזבח
.
וקיץ זה מהו?
עולות, הבשר לשם ועורות לכהנים
.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש
, הרי זה
מספק מארבע; משלש, ועמדו מארבע
, אף זה
מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה
-
וזהו ששנינו
"
מותר נסכים
לקיץ המזבח
".
מתניתין:
משנתנו עוסקת בחיוב נסכים לקרבנות השונים:
כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין
הבאת
נסכים
עמהם, היינו מנחת נסכים בלולה בשמן שהיא עולה כליל על המזבח, וכן נסכי יין ליתן לספלים שעל גבי המזבח.
חוץ מן הבכור והמעשר
בהמה
והפסח, והחטאת והאשם
, שאינם טעונים נסכים.
אלא שחטאתו של מצורע
שנטהר -
ואשמו
שמביא עמה, חלוקים משאר חטאות ואשמות ו
טעונין נסכים
, ושיעורם כשאר נסכים.
גמרא:
תנו רבנן
: נאמר בפרשת נסכים [במדבר טו]: "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. ועשיתם אשה לה' עולה או זבח, לפלא נדר או בנדבה, או במועדיכם, לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן. והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה "::
אילו אמר הכתוב רק "
ועשיתם אשה לה
' והקריב המקריב קרבנו... "
יכול
הייתי לומר:
כל העולה לאישים יהא טעון נסכים
, ו
אפילו מנחה
יביא עמה עוד מנחת נסכים כליל לה', ויין לנסכים -
תלמוד לומר
"
עולה
".
ומאחר שפירט הכתוב עולה,
שלמים מנין
שאף הם טעונים נסכים,
תלמוד לומר
"עולה או
זבח
".
תודה מנין
שאף היא טעונה נסכים,
תלמוד לומר
"
או זבח
", ובאה תיבת "או" לרבות את התודה.
יכול שאני מרבה אף
את ה
בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם
, שיהיו טעונים נסכים -
תלמוד לומר
"
לפלא נדר או בנדבה
", ללמד: קרבן ה
בא בנדר ונדבה
כעולה שלמים ותודה - הוא בלבד
טעון נסכים
, אבל קרבן
שאינו בא בנדר ונדבה, אין טעון נסכים
.
משמע להוציא את אלו
, כלומר, יכול כשם שאני מוציא את אלו, כך
אוציא
גם
את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, ומאי נינהו?
עולות ראייה ושלמי חגיגה
, ומשום שנאמר: לא חייב הכתוב בנסכים אלא כשהוא מביא נדר או נדבה, אבל קרבנות חובה אינם טעונים נסכים -
תלמוד לומר
"
או במועדיכם
", ללמד: לא רק עולות המוספין טעונים נסכים, אלא
כל הבא במועדיכם
ואף עולות ראיה ושלמי חגיגה -
טעון נסכים
.
משמע להביא את אלו
, כלומר, יכול כשם שאני מביא את אלו, כך
אביא
גם
שעירי חטאת
של מוספי הרגל
הואיל ובאין חובה ברגל
, ואף שאינם באין בנדר ונדבה -
תלמוד לומר
בהמשך הפרשה: "
וכי תעשה בן בקר עולה או זבח
, לפלא נדר או שלמים לה' והקריב על בן הבקר מנחה" -
והרי "
בן בקר
"
בכלל היה
, כלומר, הרי כבר נאמר בתחילת הפרשה "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן",
ו
אם כן
למה יצא
בן בקר, כלומר, למה כתיב "וכי תעשה בן בקר", יאמר הכתוב "והקריב על בן הבקר מנחה".
להקיש אליו ולומר לך: מה בן בקר מיוחד הבא בנדר ונדבה, אף כל בא בנדר ונדבה
בלבד הוא שחייב בנסכים, ולא חטאת ואפילו כשהיא באה מחמת הרגל.
כאן שבה הברייתא לפרש את תחילת הפרשה:
"
לעשות ריח ניחוח לה
'
מן הבקר או מן הצאן
"
מה תלמוד לומר
, כלומר, למה הזכיר הכתוב "מן הבקר או מן הצאן", והרי בפירוט שפירטה התורה באותה פרשה את דיני הנסכים לבן בקר לאיל ולכבש, כבר למדנו שהחיוב הוא בבקר ובצאן, ולמה הזכיר בתחילה "מן הבקר או מן הצאן"?
לפי שנאמר
בתחילת הפרשה: "ועשיתם אשה לה'
עולה
",
שומע אני אפילו עולת העוף במשמע
שיתחייב להביא עמה נסכים, שהרי באה היא בנדר או בנדבה, לפיכך
תלמוד לומר
: "
מן הבקר או מן הצאן
", למעט עולת העוף.
דברי רבי יאשיה
.
רבי יונתן אומר: אינו צריך
"מן הבקר או מן הצאן" כדי למעט עולת העוף, ש
הרי הוא אומר
"עולה או
זבח
",
ו
אילו
עוף אינו זבח
שאינו בזביחה [בשחיטה] אלא במליקה, ונתמעטה עולת העוף -
ו
אם כן, מה תלמוד לומר
"
מן הבקר או מן הצאן
" -
לפי שנאמר
בתחילת ספר ויקרא: "
אדם כי יקריב מכם קרבן לה
'
מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן
תקריבו את קרבנכם".
יכול
הייתי לומר:
האומר
"
הרי עלי עולה
", הרי זה
יביא
שתי קרבנות
משניהם
, הן מן הבקר והן מן הצאן -
לפיכך
תלמוד לומר
בפרשת נסכים "
מן הבקר או מן הצאן
" ולא אמר "מן הבקר ומן הצאן", כדי ללמד:
רצה אחד מביא, רצה שנים מביא
.
תניא בסנהדרין סו א על הכתוב [ויקרא כ ט]: "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קילל דמיו בו":
אין לי אלא [שקילל את] אביו ואמו [את שניהם], אביו שלא אמו, אמו שלא אביו, מנין? תלמוד לומר: "אביו ואמו קילל, דמיו בו", אביו קילל, אמו קילל - דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: [אינו צריך, כי "את אביו ואת אמו"] משמע שניהם כאחד, ומשמע אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו" [כדרך שפירט בכלאים "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"].
ו
מקשינן ל
רבי יונתן
:
למה לי קרא
להפריד בין בקר לצאן, והרי כיון שאמר הכתוב "מן הבקר ומן הצאן" כבר ידענו שהכוונה היא או זה או זה, ד
האמר
רבי יונתן עצמו:
"את אביו ואת אמו" משמע כל אחד בפני עצמו,
עד שיפרוט לך הכתוב
"
יחדיו
", ואם כן "מן הבקר ומן הצאן" משמע נמי כל אחד בפני עצמו כיון שלא פירט הכתוב "מן הבקר ומן הצאן יחדיו תקריבו את קרבנכם"; ולמה לן יתור "או" בפרשת נסכים!?
ומשנינן:
איצטריך
הכתוב בפרשת נסכים להפריד ביניהם, כי
סלקא דעתך אמינא
: