מנחות 7b — התלמוד בעברית

ואילו

שיהא כהן

מגביה את השלחן

בשעת סילוק הבזיכין

לא קתני

, ומוכח מזה שאפשר לסלק הבזיכין משלחן שעל גבי קרקע, וסילוק בזיכין של לחם הפנים הרי הוא כקמיצה של מנחה שמברר חלק גבוה מהשיריים. אם כן מוכח שקומצין מעל גבי קרקע!

ודחינן:

לאו אמרת התם

בקושיא שהקשית מהמשנה ד"זה הכלל" -

סדר עבודות נקט!

אם כן אף במשנה זו סדר עבודות פרט התנא, ואף לדברי התנא צריך הגבהה אלא שאינה מהעבודות החשובות ולכך לא כתבה במשנה.

ודחינן לדיחויא:

מי דמי

משנה זו של סדור הלחם למשנה שהובאה לגבי דין פיגול?

התם לא נחית

התנא

למנינא דכהנים

, אבל

הכא

הרי

נחית למנינא דכהנים

, שכתב ארבעה כהנים וכו', ואם כן

אם איתא

שצריך להגביה,

ליתני

גם

מגביה, אלא שמע מינה קומצין מכלי שעל גבי קרקע. שמע מינה!

אמר רבא: פשיטא לי, קומץ

המנחה

מכלי שעל גבי קרקע, שכן מצינו בסילוק בזיכין

שבאו עם לחם הפנים שהיא כמו מנחה, שהלבונה היא כקומץ והלחם הוא כמו שיריים, והרי מסלקין הבזיכין מעל גבי שלחן שעל גבי קרקע, אם כן גם קומצין מכלי שעל גבי קרקע.

ופשיטא לי נמי ד

מקדשין מנחה בכלי שעל

גבי קרקע, שכן מצינו בסידור בזיכין

על השלחן שמונח על גבי קרקע

12 .

בעי רבא: קידוש קומץ

בכלי שעל גבי קרקע,

מאי?

[דמבזיכין אי אפשר ללמוד, ששם אין נתינה בכלי שהרי הם כבר בבזך אלא מקטירן מיד],

מ

קידוש

מנחה

בכלי

ילפינן לה

, שהוכחנו דמקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע,

או מ

קבלת

דם

בכלי

ילפינן לה

, שארבע עבודות במנחה כנגד ד' עבודות בדם, וקידוש קומץ כנגד קבלת הדם, וקבלת הדם דווקא בכלי שביד, שכתוב "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" ואמרינן [זבחים ד א] והקריבו זו קבלת הדם!?

לאחר שנסתפק

הדר פשטה: מדם ילפינן לה

ופסול בכלי שעל גבי קרקע.

ותמהינן:

ומי אמר רבא הכי

שמדם למדים?

והא איתמר, קומץ שחלקו

אחר שקמצו, ונתנו

בשני כלים, רב נחמן אמר אינו קדוש, ורבא אמר קדוש. ואם איתא

שלמדים קומץ מדם,

לילף

לדבר זה גם

מדם

דאינו קדוש לחצאין [כדלקמן]?

ואמרינן:

הדר ביה רבא מההיא

, וסובר דקומץ שחלקו אינו קדוש, דמדם למדים שאינו קדוש.

והוינן בה:

ודם מנלן דלא קדוש לחצאין?

ומשנינן:

דתני רב תחליפא בן שאול: קידש

מי חטאת של פרה לתוך האפר

פחות מכדי הזאה

דהיינו שיעור שיטבול ראשי הגבעולין של אזוב במים ויזה [כמו שכתוב "ולקח אזוב וטבל במים וגו'"] -

בכלי זה, ופחות מכדי הזאה בכלי זה, לא קידש!

ואיבעיא להו

בהזאה של

דם

, אם קיבל לחצאין דם הזאה של פרים ושעירים הנשרפים שצריך להזות ז' פעמים, כגון שקיבל שיעור ג' הזאות בכלי זה וד' הזאות בכלי זה,

מאי

, האם

הלכתא היא

למשה מסיני במי חטאת שאין לקדש לחצאין,

ומהלכתא לא ילפינן, או דלמא, התם

במים

מאי טעמא

לא קידש לחצאין, משום

דכתיב "וטבל במים"

, דמשמע שצריך שיטבול בכלי שיש בו שיעור מים,

הכא נמי הכתיב "וטבל בדם"

[גבי פר כהן משיח "וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם שבע פעמים וגו']!?

ואיתמר, אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר, אף בדם לא קידש

לחצאין !

ואמר רבא, תניא נמי הכי, "וטבל"

אצבעו בדם כתוב, ומזה שכתוב וטבל לומדים -

ולא מספיג,

שצריך שיטבול אצבעו בדם ולא שיקנח את הדם מדפנות הכלי, ומזה שכתוב "

בדם"

לומדים

שיהא בדם

שבכלי

שיעור טבילה מעיקרו

, ולא שיהא מחצה בכלי זה ומחצה בכלי אחר, ומזה שכתוב "

מן הדם"

לומדים

מן הדם שבענין

כמו שיבואר בהמשך.

ואצטריך למכתב "וטבל" ואצטריך למכתב "ב דם".

דאי כתב רחמנא

רק "

וטבל", הוה אמינא אף על גב דלא קיבל

בכלי שיש בו

שיעור

ז'

טבילות מעיקרו,

רק שיהא בשעת כל טבילה וטבילה שיעור להזאה בלי שיספיג, לכך

כתב רחמנא "בדם". ואי כתב רחמנא "בדם", הוה אמינא אפילו מספיג

בדפני הכלי, לכך

כתב רחמנא "וטבל"

15 .

והוינן בה: "

מן הדם שבענין"

המבואר בברייתא -

למעוטי מאי?

אמר רבא, למעוטי שיריים

של דם

ש

נשתיירו

באצבע

, שצריך לטבול אצבעו לכל הזאה והזאה, אבל מה שנשתייר באצבעו אחר הזאה אחת פסול להזאה אחרת.

מסייע ליה לרבי אלעזר דאמר שיריים

שבאצבע

-

פסולין

להזאה.

אמר ליה רבין בר אדא לרבא: אמרי תלמידך, אמר רב עמרם: תניא, היה

כהן

מזה

מדם חטאת

ונתזה הזאה מידו

על הבגד, דינו ש

אם

ניתז הדם

עד שלא הזה, טעון

הבגד

כיבוס

, שהרי ראוי דם זה להזאה ונחשב לדם וכתוב "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס וגו'", אבל אם נתזה

משהזה

כבר, לא נחשב לדם ו

אין טעון כיב וס!

ודייקנן:

מאי לאו

, מה שכתוב "עד שלא הזה" ו"משהזה", הכוונה

עד שלא גמר

ז'

הזאות ומשגמר

ז'

הזאות

, ומבואר שהדם שניתז מידו טעון כיבוס, אם כן רואים מזה ששיריים שבאצבעו כשרים להזאה, שהרי דם שאין ראוי להזאה אינו טעון כיבוס!?

ודחינן:

לא

תוכיח מכאן, כי פרוש דברי הברייתא "עד שלא הזה" ו"משהזה" הכוונה אם

עד שלא יצתה הזאה מידו

נפל דם מידו על הבגד,

טעון כיבוס

, שהרי זה עיקר דם הזאה,

ומשיצאה הזאה מידו, ונתזה

על הבגד

ממה שנשאר

בידו,

אין טעון כיבוס

, שהרי אלו שיריים

16 .

איתיביה אביי: גמר

הכהן

מלהזות

דם פרה אדומה שמזה בהר המשחה נכח פני אהל מועד לפני ששורפה, הרי הוא

מקנח

הדם שנותר ב

ידו בגופה של פרה!

ודייקינן:

גמר

מלהזות -

אין

, מקנח, אבל

לא גמר

-

לא

, מוכח מזה ששיירי דם שבאצבעו כשרים להזאה?

אמר ליה: גמר

להזות

מקנח ידו, לא גמר

אינו צריך לקנח ידו, אבל ודאי

מקנח אצבעו

בין הזאה להזאה כדי שלא יזה שיירי דם שפסולין.

ומקשינן:

בשלמא גמר

להזות, הרי הוא

מקנח בגופה של פרה

, שהרי היא לפניו, שאחר שגמר הזאות יורד מהר המשחה ונשרפת לפניו שכתוב "ושרף את הפרה לעיניו", והדין הוא שצריך לשרוף את הדם,

אלא

מה שאמרת

לא גמר מקנח אצבעו, במאי מקנח?

הרי הפרה אינה לפניו על הר המשחה!?

אמר אביי

: מקנח אצבעו

בשפת מזרק

שבו נמצא הדם. וראיה שמקנח במזרק, שהרי קרוי המזרק לשון "כפור" שהוא קינוח,

כדכתיב

בספר עזרא - "

כפורי זהב"

דהיינו מזרקים.

וחוזרת הגמרא לדברי רבי אליעזר שאמר שדם שקיבלו בשני כלים אינו קדוש לחצאין,

ותמהינן:

ומי אמר רבי אלעזר הכי

דאף בדם לא קידש לחצאין?

והא איתמר: חביתי כהן גדול

דהיינו עשירית האיפה שמקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב,

רבי יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין

, שאם נתן חצי עשרון בכלי זה וחצי עשרון בכלי זה, לא קידש.

רבי אלעזר אמר, מתוך שקרבה לחצאין

, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב,

קדושה לחצאין,