מנחות 79b — התלמוד בעברית

ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כוותיה דאבוה

[סובר כדעת אביו]

דאמר: כל העומד לזרוק כזרוק דמי

.

אמר מר

במשנתנו: הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול,

אם יש זבח אחר יקרבו עמו;

ואם לנו ייפסלו בלינה:

ומקשינן:

והא אמר רב חסדא: שמן שהפרישו לשום מנחה זה

ונפסלה המנחה, הרי השמן

פסול לשם מנחה אחרת

. וכך יש לנו לומר גם גבי נסכים, שאם הופרשו לקרבן זה ונפסל, הרי הם פסולים לקרבן אחר!?

אמר

תירץ

רבי ינאי

: הכא במאי עסקינן בנסכי ציבור, וכשרים הם לזבח אחר משום ש

לב בית דין

של כהנים

מתנה עליהם

בשעת הפרשתם ש

אם הוצרכו

לקרבן זה,

הוצרכו, ואם לאו, יהו לזבח אחר

.

ומקשינן:

אי הכי, שמן

של מנחות ציבור,

נמי

יהא אפשר ליתנו במנחה אחרת משום תנאי זה!?

ומשנינן: שמן שאני, כי בהיפסל המנחה נפסל גם השמן, כי ה

שמן, גופה דמנחה הוא

, שהרי המנחה נבללת בו. אבל נסכים, שהם קרבים לחוד, אין פסול הזבח גורר אחריו את פסול הנסכים; ואם משום שהופרשו לקרבן זה, יכול הוא לשנותם לקרבן אחר, כי לב בית דין מתנה עליהם. ומקשינן עלה: כיון שאף לשנותם לזבח אחר אינו אלא מתנאי בית דין, אם כן, גם לענין פסול לינה לא ייפסלו,

ו

משום ד

ליתנו עליה

בית דין

דניפקו לחולין

[שיצאו לחולין] אם לא הוצרכו לזבח זה!?

ומשנינן:

גזירה

של חכמים היא, משום

שמא יאמרו

הרואים את הנסכים שקדשו בכלי יוצאים לחולין:

מוציאין מכלי שרת לחול

, כי אין כולם יודעים את התנאי; ולכן אם לנו ייפסלו בלינה.

ומקשינן:

השתא נמי

דאמרינן כיון שלב בית דין מתנה עליהם אפשר לשנותם לזבח אחר - ניחוש לרואים ונאמר שלא יקריבום עם זבח אחר

גזירה שמא יאמרו: נסכים שהפרישן לשום זבח זה, כשרין לשום זבח אחר

.

ומשנינן:

התני מתתיה בן יהודה

ברייתא המפרשת את המשנה: לא אמרו שיכול לשנותם לזבח אחר משום תנאי בית דין אלא ב

כגון שהיה זבח זבוח באותה שעה

שנפסל הזבח הראשון, כי יאמרו הרואים: לשם זבח השני הופרשו.

ומקשינן:

אבל אין זבח זבוח באותה שעה, מאי

דינם של הנסכים!? שאי אפשר לשנותם לזבח אחר ו

נפסל

ו הנסכים

בלינה!?

אם כן תיקשי:

אדתני סיפא

[עד ששנינו בסיפא של משנתנו]: "

אם לנו

כי אין שם זבח אחר -

יפסלו בלינה

",

ליפלוג וליתני בדידה

[תחלק המשנה באופן של הרישא, דהיינו כשיש שם זבח אחר]:

במה דברים אמורים

שהוא יכול להקריבם עם זבח אחר, אלא בכגון

שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח באותה שעה

-

לא

.

ומשנינן:

הכי נמי קא אמר

[אכן כך היא כוונת המשנה]:

במה דברים אמורים

שיקרבו הנסכים עם זבח אחר, דוקא בכגון

שהיה זבח זבוח באותה שעה

-

אבל אין זבח זבוח באותה שעה, נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולין

.

ומקשינן: הרי במשנתנו מבואר, שאפילו אם נפסל הזבח נתקדשו הנסכים ליפסל בלינה, ונתבאר בגמרא לעיל, שמשנתנו אף כרבי אלעזר ברבי שמעון היא, כי משנתנו עוסקת בכגון שנשפך הדם, ונתקדשו הנסכים ליפסל בלינה משום שרבי אלעזר ברבי שמעון סובר כאביו ש"כל העומד לזרוק כזרוק דמי"; ואם כן תיקשי: האיך נאמר בפירוש משנתנו שהיא אף כדעת רבי שמעון, שיקרבו הנסכים עם זבח אחר משום ש"לב בית דין מתנה עליהם" -

ומי אית ליה לרבי שמעון

"

לב בית דין מתנה עליהן

", וכי סובר רבי שמעון סברת "לב בית דין מתנה עליהם" עד שאתה אומר סברא זו לפי דעתו!? ו

הא אמר רב אידי בר אבין, אמר רב עמרם, אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן: תמידין

שהם קדושים קדושת הגוף ואינם נפדים בלי מום -

שלא הוצרכו לציבור

:

לדברי רבי שמעון אין נפדין תמימים

, שהרי קדשו קדושת הגוף; ו

לדברי חכמים נפדין תמימין

, משום ש"לב בית דין מתנה עליהן" שאם הוצרכו - הוצרכו, ואם לא, ייפדו -

הרי מבואר שרבי שמעון אינו סובר "לב בית דין מתנה עליהן", ואיך נפרש את טעם משנתנו משום "לב בית דין מתנה עליהן"!?

ומשנינן:

שאני התם

, גבי תמידים,

דאית להו תקנתא

[יש תקנה שלא יופסדו אותם תמידים]

ברעייה

באחו עד שיפול בהם מום ואז ימכרו, ולכן אין בית דין מתנה עליהם. אבל בנסכים שלא הוצרכו לציבור, שאם לא תנאי בית דין הרי סופם שיישרפו, לכן בית דין מתנה עליהם מתחילה שיהיו לזבח אחר.

מתניתין:

ולד תודה ותמורתה

של תודה, שהיתה התודה עומדת, ואמר "זו תחת זו", ואמרה תורה [ויקרא כז י]: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" -

והמפריש תודה, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה

, ונמצאת הראשונה לאחר הקרבת השניה, או שנמצאת קודם הקרבת השניה והקריב אחת, והוא בא להקריב את הנותרת -

כל אחת מאלו קריבה ו

אינה טעונה לחם, שנאמר

:

"

והקריב על זבח התודה

חלות מצות ", מלמד הכתוב כי

התודה טעונה לחם, ולא ולדה ולא חילופה

[היינו אבדה והפריש אחרת]

ולא תמורתה טעונין לחם

.

גמרא:

תנו רבנן

:

כתיב "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות", והיה הכתוב יכול לומר: "אם על תודה, והקריב על זבח התודה חלות", ובאה מילת "יקריבנו" לדורשה בשני חלקים [יקריב - יקריבנו];

מהו אומר

"

תודה יקריב

", ללמד:

מנין למפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה

, ו

הרי שתיהן עומדות

, כי עדיין לא הקריב את זו שהפריש תחת הראשונה,

מנין שאיזה מהן שירצה יקריב

ראשונה

ו

יביא

לחמה עמה?

תלמוד לומר

"

התודה יקריב

והקריב על זבח התודה", לרבות כל תודה, והרי שתי העומדות לפניו תודות הן, וכל אחת ראויה ללחם.

יכול שתהא

אף ה

שניה

להקרבה [שהקריב אחת, ובא להקריב את השניה]

טעונה

אף היא

לחם?

-

תלמוד לומר

: "

יקריבנו

[יתור נו"ן ווי"ו] " שהוא בא למעט: רק ב

אחד

יקיים "והקריב על זבח התודה חלות "

ולא

ב

שנים

.

אחר שריבה הכתוב

להקרבה

ומיעט

מן הלחם -

מנין לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה?

תלמוד לומר

: "

אם על תודה

". "על" ריבוי הוא לרבות את כל אלו.

יכול יהו טעונות לחם

, כלומר, מנין שאין הולדות והתמורות טעונות לחם?

תלמוד לומר

"

והקריב על זבח התודה

" שהוא מיעוט, ללמד:

תודה טעונה לחם, ולא ולדה וחליפתה ולא תמורתה, טעונין לחם

.

שלח רבי חנניה

מארץ ישראל לבבל -

משמיה דרבי יוחנן

:

לא שנו

שאין אלו טעונין לחם -

אלא

לאחר כפרה, אבל לפני כפרה טעונין לחם

, ומפרש לה ואזיל.

הוי בה רב עמרם אהייא

[נתקשה רב עמרם, על איזה משלשת אלו נאמר דין זה]!?

אילימא אחליפי תודת חובה

, היינו, אם כוונת רבי יוחנן היה לומר, שאם אמר אדם "הרי עלי תודה" והפריש תודה לחובתו, ונאבדה, והפריש אחרת תחתיה שהרי חייב הוא באחריותה, ונמצאה הראשונה; שאז אם הקריב תחילה את הראשונה שמצא, ולאחר שנתכפר בה הרי הוא מקריב את השניה שהפריש, אכן אין מביא הוא לחם עם חליפי התודה; אבל אם מקריב הוא תחילה את השניה שהפריש, טעונה חליפי התודה לחם, ואת הראשונה שאבדה יקריב בלי לחם; כך אי אפשר לומר, כי:

אי לפני כפרה

, כבר

תנינא

שהיא טעונה לחם, שהרי שנינו בברייתא - שהיא עוסקת בתודת חובה, מדקתני "מנין למפריש תודתו", ולא קתני "מנין למפריש תודה" - מנין שאיזה מהן שירצה יקריב ולחמה עמה.

אי לאחר כפרה

, כבר

תנינא

שהיא אינה טעונה לחם, שהרי שנינו בברייתא, שהראשונה להקרבה היא בלבד טעונה לחם, והשניה פטורה.