מנחות 78b — התלמוד בעברית

א. לחמי תודה, משנתקדשו בפה הרי הם קדושים קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה, אבל לא קדשו קדושת הגוף, ואם נטמאו, נפדים ויוצאים לחולין; ושחיטת הזבח מקדשתן לגופן להיות נפסלין בטבול יום ובמגע מחוסר כפורים ובלינה, ואם נטמאו ישרפו.

ב. לחמי תודה נאכלים כמו התודה עצמה בכל ירושלים, ואם יצאו חוץ למקומן משקדשו קדושת הגוף, נפסלו ויישרפו.

מתניתין:

השוחט את התודה בפנים

[בעזרה]

ולחמה

של התודה נמצא

חוץ לחומה

, [ויתבאר בגמרא מחוץ לאיזו חומה]:

לא קדש הלחם

קדושת הגוף.

וכן אם

שחטה

לתודה

עד שלא קרמו

לחמי התודה

בתנור

ועדיין לא נקראו "לחם" אלא עיסה,

ואפילו קרמו כולן, חוץ מאחד מהן

:

לא קדש הלחם

כלל, ואפילו אותן שכבר קרמו.

גמרא:

שנינו במשנה: השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם:

שואלת הגמרא:

מאי חוץ לחומה

, מחוץ לחומתה של מה עוסקת המשנה?

רבי יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי

[מקום שנקרא כן, והוא צמוד מבפנים לחומת ירושלים], כלומר, חוץ לחומת ירושלים.

ריש לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה

.

ריש לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה

, דכתיב: "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן", ומה שאמרה תורה: "והקריב על זבח", ללמד הוא בא שהזביחה מקדשת את הלחם, ו

בעינן

"

על

"

בסמוך

, שיהא הלחם סמוך לזבח ואז יתקדש בשחיטתו.

ורבי יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי

ומשום שהלחם נמצא חוץ למקום אכילתו שהוא בירושלים, ומשיצא מירושלים הרי הוא נפסל ביוצא -

אבל

אם היה הלחם

חוץ לעזרה

הרי הוא

קדוש, ו

משום ד

לא בעינן

"

על

"

בסמוך

.

ומקשינן:

והא איפליגו בה חדא זימנא

[והרי כבר נחלקו בכעין זה פעם אחרת]!?

דתנן

בפסחים סג א:

השוחט את הפסח על החמץ

[כשיש חמץ לשוחט או לאחד מבני חבורת אותו הפסח, הרי השוחט

עובר בלא תעשה

, שנאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי".

רבי יהודה אומר: אף התמיד

של בין הערבים שנשחט בערב הפסח על ידי מי שהיה לו חמץ, הרי השוחט עובר בלא תעשה, כי אמרה תורה "דם זבחי", ומשמע גם: זבחי המיוחד לי, והיינו תמיד.

ואמר

עלה

ריש לקיש: לעולם אינו חייב

בקרבן פסח -

עד שיהא

החמץ:

או לו

[לשוחט],

או לזורק

את דם הפסח,

או לאחד מבני חבורה

של פסח זה -

כלומר, השוחט את הפסח כשהיה לו חמץ, או הזורק את דם הפסח כשהיה לו חמץ, ושני אלו שהיה לאחד מבני החבורה חמץ, הרי אלו לוקים -

ו

אין הם לוקים

עד שיהא

החמץ

עמו

עם השוחט או הזורק -

בעזרה

, ומשום שנאמר "על חמץ", ו"על" משמע בסמוך.

ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאין

החמץ

עמו בעזרה

, ומשום דלא בעינן "על" בסמוך.

ואם כן קשה: למה היו צריכים רבי יוחנן וריש לקיש לחלוק שתי פעמים בנידון אם "על" צריך להיות בסמוך!?

ומשנינן:

צריכא

מחלוקתם בשני אלו, שאין למדים זה מזה:

דאי איתמר בההיא

, אילו לא נשנית מחלוקתם אלא גבי פסח, הייתי אומר:

בההיא קא אמר רבי יוחנן

שהוא עובר אף על פי שאין החמץ עמו בעזרה, משום

דכל היכא דאיתיה

[בכל מקום שהחמץ נמצא]

באיסורא קאי

[בעל החמץ באיסור הוא עובר], שכבר הגיע זמן השבתת החמץ.

אבל לענין מקדש לחם, אימא מודי ליה לריש לקיש, דאי איתיה

ללחם

בפנים

בעזרה אכן

קדוש

הלחם, אבל אי איתיה ללחם

אבראי

[מחוץ לעזרה],

לא קדיש

הלחם.

ואי איתמר בהא

, ואילו לא היתה נשנית מחלוקתם רק לענין לחמי תודה, הייתי אומר:

בהא

בלחמי תודה בלבד -

קאמר ריש לקיש

דבעינן שיהא בסמוך,

אבל בהך

גבי פסח על החמץ, כיון שבכל מקום שהוא הרי הוא עומד באיסור,

אימא מודה ליה לרבי יוחנן

, דלא בעינן "על" בסמוך.

לפיכך

צריכא

לשנות את מחלוקתם בשני ענינים אלו.

תניא כוותיה דרבי יוחנן

בפירוש משנתנו:

השוחט את התודה לפנים, ולחמה חוץ

לחומת בית פאגי, לא קדש הלחם

וכפירושו של רבי יוחנן.

שנינו במשנה:

שחטה עד שלא קרמו בתנור

לא קדש הלחם:

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי?

ומפרשת הגמרא,

דתנו רבנן

: כתיב "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו":

ומאמר הכתוב "

על חלות לחם חמץ יקריב

",

מלמד: שאין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו

פניה בתנור

, ומשום שכל עוד לא קרמו פניו בתנור אינו נקרא "לחם", והרי מפסוק זה אנו לומדים שהלחם קדוש בשחיטת הזבח, וכמבואר בהמשך הברייתא.

ומאמר הכתוב "

יקריב קרבנו על זבח

[לשון שחיטה הוא] ",

מלמד: שאין הלחם קדוש

ונקרא "קרבנו"

אלא בשחיטת הזבח

.

ומאמר הכתוב "

זבח תודת

שלמיו", מלמד:

שאם שחט שלא לשמן

[לשמה של התודה],

לא קדש הלחם

, כי כך היא משמעות הכתוב: יקריב את קרבנו על זבח שנזבח לשם תודה.

תנו רבנן: יוצאין

ידי חובת מצה בפסח:

במצה נא

שאינה אפויה כל צרכה, וכן

במצה העשויה באילפס

[בקדירה].

ומפרשינן:

מאי מצה נא

, כלומר, כמה תיאפה ויהיו יוצאים בה?

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל ש

אחר אפייתה

פורסה, ואין חוטין

של הבצק -

נמשכין הימנה

.

אמר רבא: וכן לענין לחמי תודה

ששנינו במשנתנו: שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם - השיעור הוא: כדי שיהיה פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה.

ומקשינן על רבא: והרי

פשיטא

ששיעור האפיה שוה למצה וללחמי תודה, שהרי

הכא

במצה "

לחם

" ["לחם עוני"]

כתיב, והכא

בלחמי תודה "

לחם

"

כתיב

, ואם לגבי מצה שיעור "לחם" הוא כשאין חוטין נמשכין הימנה, הרי פשיטא שכן הוא לענין לחמי תודה!?

ומשנינן: הוצרך רבא להשמיענו שדי בשיעור זה לגבי לחמי תודה, כי

מהו דתימא: "אחד

"

אמר רחמנא שלא יטול פרוס

לתרומה,

והא

"לחם נא" -

כמאןדפריסא דמיא

[כאילו פרוס הוא כבר], כי היות ואינו אפוי יפה, הרי הוא נפרס מעצמו, ואם כן גבי לחמי תודה אין די בזה -

קא משמע לן

, שאפילו לגבי לחמי תודה די בזה, ואינו חשוב כפרוס שהרי עדיין לא נפרס.

איתמר

:

אין לחמי תודה אלא ארבעים חלות, אין להוסיף עליהם ואין לגרוע מהם, ואם היתה

תודה ששחטה על שמונים חלות

, כלומר,

הביא לעזרה שמונים חלות:

חזקיה אמר: קדשו ארבעים

חלות הראויים לתודה

מתוך

ה

שמונים

שייחד, וספק הוא מי הם הקדושים, ולכן ייאכלו כולן כחומר לחמי תודה ליום ולילה.

ורבי יוחנן אמר: לא קדשו

אפילו

ארבעים מתוך

ה

שמונים

, ולא יצא ידי נדרו.

אמר רבי זירא

לפרש באיזה אופן נחלקו:

הכל

בין חזקיה ובין רבי יוחנן -

מודים

:

א.

היכא דאמר

"

ליקדשו ארבעים

בלבד

מתוך

ה

שמונים

", כלומר, אם לא נתכוין שיקדשו אלא ארבעים, ואת השאר הביא לאחריות שאם יאבדו אלו יהו אלו תחתיהן - כולי עלמא מודים ש

קדשו

ארבעים מתוך שמונים, וכולן בספק.

ב. היכא דאמר: "

אל יקדשו ארבעים, אלא אם כן יקדשו שמונים

", כלומר, אם לא נתכוין שיתקדשו ארבעים בלי שיתקדשו כל השמונים, שבדקנוהו ואמר "לכולם נתכוונתי" -

כולי עלמא מודים ש

לא קדשו

כלל.

כי פליגי בסתמא

, ששחט סתם והלך לו:

מר

חזקיה

סבר

: לא נתכוין שיקדשו כל השמונים, אלא

לאחריות קא מיכוין

, שאם יאבדו אלו יביא את אלו.

ומר סבר: לקרבן גדול

של שמונים חלות

קא מיכוין

, וזה הרי אי אפשר, ולכן לא קדשו כלל.

אביי אמר

לפרש את טעם מחלוקתם באופן אחר:

הסכין שבו שוחטים את הזבח כלי שרת הוא, והוא המקדש את הלחם שעם הזבח.

דכולי עלמא לקרבן גדול קמכוין

, ו

בכלי שרת

הוא הסכין -

מקדשין

אתהראוילהם

שלא מדעת

בעל הקרבן

קא מיפלגי

:

מר

חזקיה -

סבר: כלישרתמקדשיןשלא מדעת

, ואף שדעתו לכל השמונים, מכל מקום כלי השרת מקדשין את הראוי להם, וקדשו ארבעים מתוך שמונים.

ומר

רבי יוחנן -

סבר: כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת

, והיות ודעתו על כל השמונים, לא קדשו הארבעים לבדם.

רב פפא אמר

לפרש את מחלוקתם באופן אחר:

דכולי עלמא לקרבן גדול קמכוין, ו

דכולי עלמא

שאר

כלי שרת

מלבד סכין

מקדשין

את הראוי להם

שלא מדעת; והכא בסכין

דוקא

קא מיפלגי

:

מר

חזקיה -

סבר

: אף

סכיןמקדשתכ

שאר

כלי שרת

את הראוי לה ואפילו שלא מדעת הבעלים.

ומר

רבייוחנן -

סבר: סכין, כיוןדליתליה

לסכין

תוך

[בית קיבול], ושאר כלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן, אלא שחידוש הוא שחידשה תורה בסכין שתקדש אפילו שלא מתוכה, לכן

אינה מקדשת כ

שאר

כלי שרת

את הראוי לה שלא מדעת.

ואיכא דאמרי: רב פפא

כך

אמר

, ולהעדיף את הסכין על שאר כלי השרת:

דכולי עלמא

: שאר

כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, ו

מיהו

הכא בסכין קא מיפלגי

:

מר

חזקיה -

סבר: סכין אלימא

[חזקה ועדיפה]

מ

שאר

כלי שרת

לקדש שלא מדעת,

ד

הרי

אף על גב דלית ליה תוך

מכל מקום חידשה תורה ד

מיקדשה

, ולכן עדיפה היא גם לקדש שלא מדעת.

ומר

רבי יוחנן -

סבר: סכין לא אלימא

ליה

מ

שאר

כלי שרת

לקדש שלא מדעת.

א. השוחט את הזבח לשמו, על מנת לזרוק דמו או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה חוץ למקום אכילתו, זו היא "מחשבת המקום", וזבחים שחשב בהן מחשבה זו, הם הנקראים "זבחים שנשחטו חוץ למקומן".

ב. השוחט את הזבח לשמו, על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה שאינו זמן זריקתו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה למחר מאחר שיעלה עמוד השחר שאינו זמן הקטרתו, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה לאחר זמן הראוי לאכילתו, זו היא "מחשבת הזמן" וזבחים שחשב בהן מחשבה זו, הם הנקראים "זבחים שנשחטו חוץ לזמנן", והם הנקראים "פיגול" בכל מקום, וזה הוא "פיגול" האמור בתורה; [על פי לשון הרמב"ם פסולי המוקדשין יג א].

ג. האוכל מן הזבחים שנשחטו חוץ לזמנן, הרי זה חייב כרת; אבל האוכל מהזבחים שנשחטו חוץ למקומן אינו חייב כרת.

מתניתין:

משנתנו עוסקת בכמה אופנים שהתודה פסולה, מה דין הלחם:

א. אם

שחטה

לתודה במחשבה לאוכלה

חוץ לזמנה

[שהוא יום ולילה],

וחוץ למקומה

[או שחשב לאוכלה חוץ למקומה, דהיינו מחוץ לירושלים] -

קדש הלחם

להיות נפסל אף הוא -

אבל אם

שחטה

לתודה

ונמצאת טריפה

שהיא פסולה לקרבן,

לא קדש הלחם

.

שחטה ונמצאת בעלת מום

:

רבי אליעזר אומר: קידש

הלחם.

וחכמים אומרים: לא קידש

הלחם.

שחטה

לתודה

שלא לשמה

-

וכן איל המלואים

שהיה בא עם לחם ושחיטתו קידשה את הלחם שעמו -

וכן שני כבשי עצרת

הבאים עם שתי הלחם, ושחיטתו מקדשת אותם -

ששחטן

לכל אלו

שלא לשמן, לא קדש הלחם

הבא עמהם.

גמרא:

שנינו במשנה: שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה - קדש הלחם; שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם; שחטה ונמצאת בעל מום, רבי אליעזר אומר: קידש; וחכמים אומרים לא קידש:

מבארת הגמרא:

מתניתין מני

, כדעת מי היא משנתנו?

רבי מאיר

היא

; דתניא

:

זה הכלל

בתודה פסולה לענין קידוש הלחם:

כל שפיסולו קודם שחיטה, לא קדש הלחם;

ואם

פיסולואחרשחיטה

או בשעת שחיטה -

קדש הלחם;

כיצד:

שחטה

לתודה על מנת לאוכלה

חוץ לזמנה

וחוץ למקומה: קדש הלחם

, שהרי אין פיסולה קודם השחיטה.

שחטה ונמצאת טריפה, לא קדש הלחם

שהרי פיסולה הוא קודם לשחיטה.