מנחות 77b — התלמוד בעברית

מתניתין:

מכולם

[מכל המינים: חלות, רקיקים ורבוכה של מצה, ומחלות החמץ]

היה נוטל

הכהן

אחד מעשרה

[חלה אחת מתוך עשר חלות שבכל מין]

תרומה

.

שנאמר

בפרשת לחמי תודה: "אם על תודה יקריבנו... על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו...

והקריב ממנו אחד מכל קרבן

[אחד מכל מין]

תרומה לה

' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה", ושיעור התרומה הוא אחד מעשר, כפי שיתבאר בברייתא בגמרא בגזירה שוה מתרומת מעשר.

ואמר הכתוב "

אחד

", ללמד

שלא יטול

הכהן

פרוס

[פרוסה] אלא חלה שלימה נוטל. ואמר הכתוב "

מכל קרבן

", ללמד

שיהו כל הקרבנות

[כל מיני החלות שבתודה]

שוות

במספר החלות שלהם, כדי

שלא יטול

את התרומה

מקרבן על חבירו

, [ממין אחד על המין השני], ואם לא היה מספר החלות שוה, וכגון שהיה עושה מזה חמש ומזה עשר ומזה חמש עשרה, והיה נוטל שלש חלות, הרי נמצא שבנוטלו חלה שלימה מכל מין ומין, הרי הוא תורם מקרבן על חבירו. וכתיב: "

לכהן הזורק את דם השלמים

[הכהנים שבאותו בית אב שהיה עובד ביום הבאת הקרבן]

לו יהיה

" חלות התרומה -

והשאר נאכל לבעלים

.

גמרא:

תנו רבנן

:

כתיב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'":

"

והקריב ממנו

", שיטול

מן המחובר

, כלומר, שיהיו כולם בכלי אחד, ליטול מהם תרומה.

6 .

"

אחד

",

שלא יטול פרוס

.

"

מכל קרבן

",

שיהו כל הקרבנות שוות

במספר חלותיהם, כדי

שלא יטול מן הקרבן על חבירו

.

"

תרומה לה

'":

עדיין

איני יודע

אותה חלה שהוא נוטל תרומה

מכמה

חלות

היא

באה, שהרי איני יודע כמה הוא שיעור התרומה?

הריני דן

גזירה שוה:

נאמר כאן

בלחמי תודה "

תרומה

",

ונאמר בתרומת מעשר

[במדבר יח כו] "

תרומה

" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"].

מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה

. הרי למדנו שעשר חלות היה עושה, ונוטל מהן אחת תרומה.

או כלך לדרך זו

, שמא תאמר נלמד את הגזירה שוה "תרומה תרומה" ממקום אחר:

נאמר כאן

בלחמי תודה "

תרומה

",

ונאמר בבכורים

[דברים יב יז]: "

תרומה

" ["ותרומת ידך" - אלו הביכורים].

מה להלן

, בבכורים,

אין לה שיעור, אף כאן אין לה שיעור?

נראה למי דומה

תרומת לחמי תודה:

דנין תרומה שאין אחריה תרומה

כתרומת לחמי תודה,

מתרומה שאין אחריה תרומה

כתרומת מעשר -

ואל יוכיח ביכורים, שיש אחריהן תרומה

, כי אחר הביכורים שהוא נותן, עדיין צריך הוא להפריש מהפיות תרומה.

או כלך לדרך זו

, שמא תאמר, אדרבה, יש לנו לדון תרומת לחמי תודה מבכורים, כי:

דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש

[בירושלים],

מתרומה הנאכלת במקום קדוש

, שהרי אף הבכורים אינם נאכלים אלא בירושלים -

ואל תוכיח תרומת מעשר, שנאכלת בכל מקום?

תלמוד לומר

בלחמי תודה "

ממנו

[אחד מכל קרבן]

תרומה לה

'",

וכתיב בתרומת מעשר

"

ממנו תרומה

" ["והרמותם ממנו תרומת ה'"]

לגזירה שוה

, כלומר: דנין מקום שנאמר "ממנו תרומה" ממקום שנאמר "ממנו תרומה", ואל יוכיחו בכורים שלא נאמר בהם "ממנו תרומה".

מוסיפה הברייתא לבאר:

למדנו לתרומה שהיא אחד מעשר, אבל איני יודע מכמה

סולת

היא

כל

חלה?

הריני דן

גזירה שוה:

נאמר כאן

בלחמי תודה בחלות החמץ - "

לחם

" ["על חלות לחם חמץ"] -

ונאמר להלן

בשתי הלחם "

לחם

" ["ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים", ויקרא כג יז]:

מה להלן

, בשתי הלחם,

עשרון לחלה

[שהרי שני לחמים היו משני עשרונים] -

אף כאן

בחלות לחם חמץ

עשרון לחלה;

[ובהמשך יתבאר, מנין שחלות המצה כל אחת שליש עשרון].

או כלך לדרך זו

:

נאמר כאן

בלחמי תודה "

לחם

",

ונאמר בלחם הפנים

"

לחם

" ["ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת... ונתת על המערכת לבונה זכה, והיתה ללחם לאזכרה"; ויקרא כד]

מה להלן

כל לחם מ

שני עשרונות

היה,

אף כאן

כל חלה מחלות החמץ -

שני עשרונות?

תשובתך:

נראה למי דומה: דנין מנחה הבאה

:

א.

חמץ עם הזבח

, שהרי לחמי תודה באים עם קרבן התודה -

ממנחה הבאה

אף היא

חמץ

, ובאה

עם הזבח

, כשתי הלחם שהם חמץ ובאים עם קרבנות, וכמאמר הכתוב בפרשת שתי הלחם [ויקרא כג יח]: "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" -

ואל יוכיח לחם הפנים, שאינו בא חמץ

אלא מצה, ואינו בא

עם הזבח

.

או כלך לדרך זו

, שמא תאמר: אדרבה נלמד לחמי תודה מלחם הפנים, כי:

דנין מנחה הבאה

הן

מ

תבואת ה

ארץ ו

הן מתבואת

חוצה לארץ

, הן

מן החדש

[תבואה חדשה]

ו

הן

מן הישן

-

ממנחה הבאה

אף היא

מארץ וחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן

-

ואל יוכיחו שתי הלחם, שאין באות אלא מן החדש ומן

תבואת

הארץ

, וכמו ששנינו לקמן [פג ב]: כל קרבנות [מנחות] הציבור והיחיד, באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.

תלמוד לומר

גבי שתי הלחם:

"

ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים

",

שאין תלמוד לומר

"

תביאו

" [לא היה לו לומר "תביאו"],

ומה תלמוד לומר

"

תביאו

": ללמד:

שכל מה

[כל חמץ כמותו]

שאתה מביא ממקום אחר, הרי הוא כזה

[במידה שוה לו], הרי למדנו:

מה להלן

בשתי הלחם -

עשרון ל

כל

חלה

שלחמץ,

אףכאן

בחלותהחמץ שבתודה -

עשרון לחלה

.

שמא תאמר: לא נלמד משתי הלחם שיהא עשרון לכל חלה, ונמצא שהיה מביא עשרה עשרונות לעשר חלות החמץ, אלא נאמר:

אימה להלן

בשתי הלחם -

שניעשרונות

לכל הלחמים היה מביא -

אףכאן

בחלות לחם חמץ -

שניעשרונות

לכל הלחמים יביא, ויעשה מהם עשרה לחמים -

תלמוד לומר

גבי שתי הלחם "סולת

תהיינה

", ולקמן יתבאר, שמיתור האות יו"ד [מנין עשר] אנו לומדים שלחמי החמץ בכללותם הם מעשרה עשרונות.

למדנו עשרה

עשרונות

ל

חלות ה

חמץ

שבתודה -

עשרה

עשרונות

ל

חלות ה

מצה

שבתודה -

מנין?

תלמוד לומר

"והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות [מצות] בלולות בשמן", ונסמך לו: "

על חלות לחם חמץ

יקריב קרבנו", מלמד הכתוב כי:

נגד

כמות הסולת שאתה מביא ל

חמץ, הבא

כנגדה כמות סולת שוה ל

מצה

.

נמצאו, עשרים עשרונות

בכל

לחמי

ה

תודה, עשרה

עשרונות

לחמץ, ועשרה

עשרונות

למצה

.

יכול

, אותן

עשרה

עשרונות

שבמצה לא יהו כולן אלא ממין אחד

, כלומר, רצה חלות מביא, רצה רקיקין מביא, רצה רבוכה מביא -

תלמוד לומר

: "

אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה

חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות [מצות] בלולות בשמן". הרי

נמצאו: שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין

-

ו

נמצאו

שלש חלות לעשרון

, שהרי משלשה עשרונים ושליש אתה עושה עשר חלות -

ונמצאו

סך כל

לחמי

ה

תודה ארבעים

חלות.

הרי זה

נוטל מהן ארבע

אחת מכל מין -

ונותן לכהן, והשאר נאכלים לבעלים

.

אמר מר

בברייתא הנשנית לעיל:

כתיב "

והקריב ממנו

אחד מכל קרבן" ללמד שיהיה

מן המחובר

:

ומקשינן עלה:

אלא מעתה

הא

דכתיב

[ויקרא ד יט]: "

ואת כל חלבו ירים ממנו

"

ולדברי הברייתא הרי משמע נמי שירים מן המחובר, והרי

התם

גבי אימורין -

מאי מחובר איכא!?

ומשנינן: אכן ייתכן בזה "מן המחובר", ו

כדרב חסדא אמר אבימי; דאמר רב חסדא אמר אבימי

:

שלא ינתח

את ה

בשר קודם שיטול

את ה

אימורין

, כדי שיהיו האימורין מחוברין עם כל הבשר בשעה שהוא נוטלם.

אמר מר

בברייתא הנזכרת:

"איני יודע מכמה [חלות] היא באה [התרומה]: הריני דן:

נאמר כאן

"

תרומה

"

ונאמר בתרומת מעשר

"

תרומה

", מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה:

ומקשינן עלה:

ונילף

לתרומת לחמי תודה

מתרומת

מלחמת

מדין

, שנאמר שם [במדבר לא]: "והרמות מכס לה' מאת [מחצית השלל שהיה של] אנשי המלחמה היוצאים לצבא, אחד נפש מחמש המאות, מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן; ממחציתם תקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה".

ומשנינן:

דנין תרומה הנוהגת לדורות

כתרומת לחמי תודה,

מתרומה הנוהגת

לדורות

כתרומת מעשר,

ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות

.

ואכתי מקשינן:

ונילף מתרומת חלה

שנאמר בה "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" דקיימא לן, שהוא נוטל אחד מעשרים וארבעה!?

תנא דבי רבי ישמעאל

: אין ללמוד מתרומת חלה לתרומת לחמי תודה, כי

דנין דבר שנאמר בו

"

ממנו תרומה לה

'" ["והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'"],

מדבר שנאמר בו

"

ממנו תרומת

ה'" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"] -

לאפוקי תרומת חלה, דלא נאמר בו

"

ממנו תרומה לה

'".

א. זר האוכל במזיד תרומה גדולה או תרומת מעשר, הרי זה חייב מיתה בידי שמים, שנאמר [ויקרא כב ט]: "ושמרו את משמרתי [מלאכול תרומה בטומאת הגוף] ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו אני ה' מקדשם. וכל זר לא יאכל קודש [תרומה] ", ולמדנו שזר האוכל תרומה חייב מיתה.

ב. זר האוכל תרומה או תרומת מעשר בשוגג, ואפילו שלו הם [כגון שירשה מאבי אמו כהן], הרי זה משלם קרן וחומש, שנאמר [ויקרא כב יד]: "ואיש כי יאכל קודש [תרומה] בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש", כלומר, הרי זה פורע דבר הראוי להיות קודש, שאינו פורע מעות אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה.

ג. התרומה שנתערבה בחולין אינה בטילה ברוב כשאר איסורים, אלא צריכה היא מאה חולין כנגד התרומה, כדי שתותר התרומה ["עולה באחד ומאה"], אבל בפחות מזה הכל אסור, והוא נקרא בלשון חכמים "דימוע".

בעי רבא

:

תרומת לחמי תודה

, האם

חייבין עליהן מיתה

כשאכלן זר במזיד,

וחומש

אם אכלן בשוגג, וכדין תרומה -

או אין חייבין עליהן מיתה וחומש?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר:

כיון דאיתקש לתרומתמעשר

וכדילפינן בברייתא לעיל תרומת לחמי תודה בגזירה שוה מתרומת מעשר -

כתרומת מעשר דמי

, וכשם שחייב על תרומת מעשר מיתה וחומש, כן חייב גם על תרומת לחמי תודה.

או דילמא

: כיון שאמר הכתוב גבי זר האוכל תרומה "

בו

" ["ומתו בו כי יחללוהו"] וגבי אכילת תרומה בשוגג אמר "

וחמישיתו

",

מיעט רחמנא

לומר: בתרומה ולא באחר, וללמד, שרק בתרומת תבואה יהא הדין כן, ולא בתרומת לחמי תודה.

עוד מסתפקת הגמרא: האם תרומת לחמי תודה

מדמעת

[אוסרת את מה שנתערב בה, ואינה עולה אלא במאה ואחד], וכשאר תרומה -

או אינה מדמעת

כתרומה, אלא בטילה היא ברוב כשאר איסורין.

ומסקינן:

תיקו!

אמר מר

בברייתא: איני יודע מכמה היא, הריני דן: נאמר כאן תרומה, ונאמר בתרומת מעשר תרומה -

איני יודע מכמה היא חלה, הריני דן: נאמר כאן "לחם", ונאמר להלן בשתי הלחם "לחם", מה להלן עשרון לחלה, אף כאן עשרון לחלה -

או כלך לדרך זו, תלמוד לומר: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים" ומה תלמוד לומר "תביאו", שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה, מה להלן: עשרון לחלה, אף כאן עשרון לחלה - אי מה להלן שני עשרונות, אף כאן שני עשרונות,

תלמוד לומר

"

תהיינה

":

שואלת הגמרא

מאי תלמודא

, האיך נלמד מ"תהיינה" ללחמי תודה שאף הן עשרון לכל חלה כמו בשתי הלחם, ולא נאמר, שכל לחמי התודה הן שני עשרונות, כמו כל לחמי שתי הלחם?