מנחות 69b — התלמוד בעברית

ואם כן

הוה ליה

ככלי

העשוי מ

גללים וככלי

העשוי מ

אדמה

,

ואין מקבלין טומאה, דאמר מר: כלי

העשוי מ

אבנים וכלי גללים וכלי אדמה, אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים

-

או דלמא: לא הוי עיכול

, והרי הם הוצים כשהיו, ומשנעשו כלי ירדו לידי טומאה ככלי עץ שהם מקבלים טומאה מן התורה.

ומקשינן:

תפשוט ליה

לבעיה זו,

מהא דאמר עולא משום רבי שמעון בר יהוצדק

:

מעשה ובלעו שני זאבים שני תינוקות בעבר הירדן

, והקיאום כשהם מתים דרך בית הרעי,

ובא מעשה לפני חכמים, וטיהרו את הבשר

מטומאת מת, ומשום שאין זה בשר המת אלא גללי הזאב; הרי שעיכול הוא?

ודחינן:

שאני בשר דרכיך

[הבשר רך הוא] ואף באופן זה נחשב הבשר כמעוכל.

ומקשינן:

ולפשוט מסיפא

דלא הוי עיכול: שהרי שנינו בסיפא:

וטמאו את העצמות

בטומאת מת!? ודחינן:

שאני עצמות דאקושי טפי

[קשים הם ביותר] ואין זה עיכול.

בעי רבי זירא

:

חטים שירדו בעבים

[עם ענני הגשם, שבעת שתייתם מן הים בלעו שם ספינה מליאה חיטים],

מהו;

ומפרש לה ואזיל.

ומקשינן:

אי

היה הספק להכשירם

למנחות

, הרי אין מקום להסתפק בזה, כי

אמאי לא

יוכשרו להם!?

אלא

הספק הוא להכשירם

לשתי הלחם!

מאי

, האם "

ממושבותיכם

תביאו לחם תנופה"

אמר רחמנא, לאפוקי

חטים

דחוצה

לארץ דלא

יביא מהם לשתי הלחם [וכדילפינן לקמן פג ב],

אבל

חטים

דעבים שפיר דמי

להביא מהם לשתי הלחם?

או דילמא

: "

ממושבותיכם

"

דוקא, ואפילו

חטים

דעבים נמי לא

יביא מהם לשתי הלחם.

ותמהינן:

ומי איכא כהאי גוונא

[וכי יש מציאות כזאת שירדו חטים בעבים]!?

ומשנינן:

אין

, אכן כבר היה כדבר הזה, ד

בר עדי טייעא

[ערבי ששמו בר עדי]

נחיתא ליה רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי

[נחתו לו חיטים בגובה טפח על פני שדהו שהיתה באורך שלש פרסאות].

בעי רבי שמעון בן פזי

:

שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר, ועקרה

קודם לעומר, ועבר עליה העומר כשהיא עקורה והותרה על ידו, וחזר

ושתלה

לאותה שיבולת

לאחר העומר, והוסיפה

השיבולת כל שהוא,

מהו

דין התוספת?

וצדדי הספק הם:

האם

בתר עיקר אזלינן, ושרייה עומר

, האם התוספת הולכת אחר העיקר שהתירו העומר, ואף היא מותרת כמותו -

או דילמא: בתר תוספת אזלינן

, כלומר, אין התוספת הולכת אלא אחר עצמה,

ו

השבולת כולה אינה מותרת

עד שיבא עומר הבא

, שהרי מעורב בה תוספת שהיא אסורה משום חדש.

ומקשינן:

תפשוט ליה

לספק זה

מהא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן

:

ערלה וכלאי הכרם אינם בטילים ברוב של היתר כשאר איסורים, אלא רק כאשר היה כנגד חלק אחד של איסור, מאתים חלקים של היתר.

נטיעה ילדה [צעירה בתוך שלש שנים לנטיעתה שפירותיה ערלה] שסיבכה בזקנה [הרכיבה בנטיעה זקינה שעברו עליה שנות ערלה], ואין בה פירות בנטיעה הצעירה, הרי היא בטילה בזקנה, והפירות שיצמחו אינם אסורים משום ערלה; אבל:

נטיעה ילדה שסבכה בזקינה ובה

בנטיעה הצעירה -

פירות

של ערלה:

אפילו הוסיף במאתים

, אפילו נתווספו לאותם פירות מאתים חלקים, שהם מצד עצמם מותרים הם ויש בכוחם לבטל את הערלה המעורבת בהם, מכל מקום הרי זה

אסור

, שהתוספת הולכת אחר העיקר, ומאחר שהעיקר הוא של ערלה אף התוספת אסורה.

ואם כן הרי יש לפשוט אף לגבי שבולת שהתירה העומר ושתלה, שתהיה התוספת מותרת כמותה.

ו

תפשוט נמי - לדין שבולת שהותרה בעומר, ושתלה - מהא ד

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן

לענין כלאי הכרם:

בצל ששתלו בכרם

והרי הוא אסור משום כלאי הכרם,

ונעקר הכרם

, ושוב דין התוספת מצד עצמה להיות מותרת שהרי לא גדלה בכרם,

אפילו הוסיף במאתים

, אפילו נתווספו על הבצל לאחר עקירת הכרם מאתים כנגד מה שהיה הבצל בתחילה - הרי הוא

אסור

, ומשום שאף התוספת אסורה, כי היא הולכת אחר העיקר האסור.

ואם כן אף לגבי שבולת של חדש שהותרה ושתלה, תלך התוספת אחר העיקר המותר!?

ומשנינן:

היא גופה קא מיבעיא ליה

[יסוד הספק הוא אכן מימרות אלו]:

האם

מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן

, ו

לא שנא לקולא

וכגון שבולת ששתלה לענין איסור חדש, שהעיקר מותר והתוספת אסורה],

ולא שנא לחומרא

כשתי מימרות אלו שהעיקר אסור והתוספת הולכת אחריו לאוסרה.

או דילמא: ספוקי מספקא להו

לרבנן אם התוספת הולכת אחר העיקר,

ולחומרא

בלבד הוא ד

אמרינן

שהתוספת הולכת אחר העיקר, אבל

לקולא

שתלך אחריו להתירה -

לא אמרינן

.

ומסקינן:

תיקו

.

בעי רבא

:

לענין מעשר מאי

דין התוספת, ומפרש לה ואזיל.