מנחות 63a — התלמוד בעברית

מתניתין:

האומר: הרי עלי

להביא מנחה העשויה

במחבת

-

לא יביא

מנחה העשויה

במרחשת.

וכן האומר: הרי עלי מנחה

במרחשת

-

לא יביא במחבת.

מה בין מחבת למרחשת?

מרחשת יש לה כיסוי, מחבת אין לה כיסוי

\-

דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי חנינא בן גמליאל אומר:

מרחשת עמוקה, ומעשיה רוחשין,

שכאשר נוגעים במנחה הנאפית בשמן, נע ונד השמן בתוכה, כמו רמש הנע ונד [התרגום של רמש - רחשין], כיון שהשמן נמצא בכלי עמוק הרי הוא מרוכז ביחד ואינו מתפשט,

ו

לכן מתקבלות המנחות הנאפות בו כשהן

רכין.

ואילו

מחבת

אינה עמוקה אלא

צפה,

שטוחה, שמתפזר השמן על כל המשטח השטוח,

ו

לכן

מעשיה,

דהיינו, המנחות הנאפות עליה, מתקבלות כשהן

קשין.

גמרא:

שנינו במשנה שרבי יוסי הגלילי מחלק בין מחבת למרחשת בכך שלמחבת אין כיסוי ולמרחשת יש כיסוי.

והוינן בה:

מאי טעמא,

דהיינו, מנא ליה, לרבי יוסי, חילוק זה של כיסוי הכלי בין מחבת למרחשת?

אילימא

שלמד זאת ממשמעותה של מנחת

"מרחשת"

, דמשמע

דאתיא,

שהיא באה לכפר

ארחושי הלב,

על הרהורי עבירה של הלב, שהוא דבר מכוסה,

כדכתיב "רחש לבי דבר טוב",

והילכך גם המרחשת מכוסה.

ו

אילו מנחת

מחבת

היא מנחה

דאתיא

לכפר

אמחבואי הפה,

שחוטא ברכילות, ו

כדאמרי אינשי

[ביחס לדיבור האדם] -

מנבח נבוחי,

ולכן נקראת מחבת, והרי היא גלויה כשם שפיהו של האדם גלוי.

אם כן,

אימא איפכא: מחבת

היא זאת שצריכה להיות מכוסה, לפי שמשמעותה

דאתיא אמחבואי הלב, דכתיב "למה נחבאת לברוח",

דהיינו, למה טמנת והעלמת את עצמך, בדומה ללב שהוא חבוי וטמון. ואילו משמעותה של

מרחשת

הוא

דאתיא ארחושי, כדאמרי אינשי "הוה מרחשן שיפתותיה"

[היו שפתותיו מרחשות]. ורחש השפתיים גלוי הוא, ואם כן המרחשת היא זאת שצריכה להיות גלויה.

ומשנינן: לא ממדרש הפסוקים דרשינן, ולא כדאמרי אינשי,

אלא גמרא,

כך הוא נלמד בקבלה של דור מפי דור, שמרחשת מכוסה ומחבת מגולה.

שנינו במשנה:

רבי חנינא בן גמליאל אומר

: מרחשת עמוקה, ומחבת צפה.

ומבארינן:

מרחשת עמוקה

-

דכתיב "וכל נעשה במרחשת",

דמשמע דנעשית המנחה בתוכה, ומוכח שיש לה תוך, שהיא עמוקה.

מחבת צפה

-

דכתיב "ועל מחבת"

, דמשמע שהמנחה נאפית עליה ולא בתוכה, שהיא שטוחה ואין לה תוך.

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: האומר הרי עלי מרחשת

[ולא אמר "במרחשת", שאז היתה משמעות דבריו מנחה העשויה במרחשת] -

יהא מונח

נדרו

עד שיבוא אליהו,

ויפשוט לנו מהי משמעות הנדר בלשון הזו.

ומבארינן:

מספקא להו

לבית שמאי,

אי על שום כליין נקראו

מנחות המרחשת והמחבת, שיש כלי ששמו מחבת ויש כלי ששמו מרחשת, ומנחת המחבת נקראת על שם הכלי שנעשית בו, ומנחת המרחשת נקראת גם היא על שם הכלי שנעשית בו,

או על שום מעשיהן

נקראו כן, שמנחת המרחשת מעשיה רוחשין ורכין, ומנחת המחבת מעשיה צפים וקשים.

ולפיכך הסתפקו בית שמאי מהי משמעות הנדר להביא מרחשת:

כי אם נאמר שמנחת מרחשת נקראת על שם הכלי, הרי רק אם הוא אומר "הרי עלי מנחת מרחשת" או "הרי עלי במרחשת" הוא חייב במנחת מרחשת. אבל כשאומר "הרי עלי מרחשת" גרידא, משמעות דבריו היא שנודר להביא כלי שרת ששמו מרחשת.

אך אם נאמר שמנחת מרחשת נקראת על שום שמעשיה רוחשין, אם כן, האומר "עלי מרחשת" משמעות דבריו היא להביא מנחת מרחשת, שמעשיה רוחשין.

ובית הלל אומרים

: על שם הכלי היתה נקראת מנחת מרחשת, כי

כלי היה במקדש

ומרחשת שמה

,

ודומה כמין כלבוס עמוק,

כעין מחבת שלנו,

וכשבצק מונח בתוכו, דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים,

שהיו בדופן התחתונה של הכלי גומות גומות, הדומות ל"תפוחו הברתים" ו"בלוטי היוונים", [עיין ברש"י], והבצק היה נכנס באותן הגומות.

ואומר

הכתוב

"וכל נעשה במרחשת ועל מחבת",

ומכך ששינה הכתוב את הלשון בין מרחשת למחבת, שבמרחשת כתב "במרחשת" ובמחבת "על מחבת", ולא כתב "וכל נעשה מרחשת או מחבת",

אלמא על שום כליין נקראו, ולא על שום מעשיהן.

ולכך נאמר "במרחשת", דהיינו בתוך כלי עמוק, ו"על מחבת", דהיינו, על כלי שטוח.

מתניתין:

האומר

"הרי עלי

מנחה הנאפית

בתנור" לא

יביא מאפה כופח,

שהוא תנור קטן שיש בו מקום כדי שפיתת קדירה אחת בלבד.

ולא

יביא

מאפה רעפים, ומאפה יורות הערביים,

שהיו מדליקין יורות, ואופין בהן.

רבי יהודה אומר

: כופח מין תנור הוא, ולכן אם

רוצה, מביא

הוא

מאפה כופח.

האומר

"הרי עלי מנחת מאפה",

יביא עשר חלות או עשר רקיקין, אך

לא יביא מחצה

[חמש]

חלות ומחצה

[חמש]

רקיקין.

רבי שמעון מתיר

להביא אפילו מחצה חלות ומחצה רקיקין,

מפני שהוא קרבן אחד.

גמרא:

תנו רבנן: "מאפה תנור"

אמרה תורה,

ולא מאפה כופח, ולא מאפה

הנאפה על גבי

רעפים, ולא מאפה יורות הערביים.

רבי יהודה אומר

: נאמר

"תנור

-

תנור" שני פעמים

-

להכשיר מאפה כופח!

דהיינו, שאף מעשה כופח נקרא מאפה תנור.

רבי שמעון אומר

: נאמר

"תנור

-

תנור" שני פעמים,

ללמדך:

אחד, שתהא אפייתן בתנור, ואחד, שיהא הקדישן בתנור.

שהתנור מקדשן, ואין כלי שרת מקדשן.

והוינן בה:

ומי אית ליה לרבי שמעון האי

סברא

שהתנור מקדש שום קרבן?

והתנן: רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר: שתי הלחם ולחם הפנים,

אפילו לאחר שנאפו, עדיין לא נתקדשו בקדושת כלי שרת להפסל ביוצא, ולכן הן

כשרות

כשהן נמצאות

בעזרה, ו

הן

כשרות

אפילו כשהן נמצאות מחוך לעזרה,

בבית פאגי.

ומוכח, שאין התנור מקדשן, ולכן עדיין לא נפסלים ביוצא.

אמר רבא

: לא תימא שיהיה הקדשן בתנור, אלא

אימא

: צריך

שיהא הקדישן,

בשעה שמקדיש את הסולת, שיאמר - אני מקדישה

לשום

אפייתה

בתנור.

שנינו במשנה:

הרי עלי מנחת מאפה, לא יביא מחצה

חלות ומחצה רקיקין.

תנו רבנן

: "וכי תקריב קרבן מנחה, מאפה תנור - סלת חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משחים בשמן".

והכי דרשינן להאי קרא:

"וכי תקריב"

-

כשתקריב!

שאין זה חובה, אלא בא הכתוב

לעשות

אותו

דבר רשות,

שאם לא רצה, לא יקריב מנחה.

"קרבן מנחה"

-

אמר רבי יהודה: מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה" שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין

אלא או חלות או רקיקין?

תלמוד לומר "קרבן מנחה"

-

קרבן אחד אמרתי לך

[חלות או רקיקין],

ולא שנים ושלשה קרבנות!

ואם מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין נמצא שקרבנו עשוי משני קרבנות נפרדים.

אמר לו רבי שמעון

לרבי יהודה: