מנחות 56b — התלמוד בעברית

רבי שמעון אומר:

אף נשחט על אותו מום

שנעשה בו על ידי ההקזה.

רבי יהודה אומר: אפילו מת

הבכור באם לא יקיזו ממנו -

אין מקיזין לו!

רבי יהודה סובר כרבי מאיר שאסור להקיז במקום שעושה בו מום, ולכן חושש רבי יהודה שאם יהיה מותר להקיז לצורך הצלת הבכור, ואפילו בלי לעשות מום מתוך שאדם בהול על ממונו יבוא להקיז גם במקום שעושה מום.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכל מודים

, דהיינו כל התנאים שנחלקו אם מטילין מום נוסף בבכור שהוא כבר בעל מום, מודים

במחמץ

את המנחה

אחר מחמץ,

אחרי שכבר היתה מחומצת קודם לכן , וכגון אם לש האחד בחימוץ, ואפאה אדם אחר, בחימוץ,

שהוא

, השני

חייב.

והטעם שהכל מודים במחמץ אחר מחמץ שכל אחד ואחד חייב, משום

דכתיב

בתורה באיסור חימוץ שני פסוקים:

א. "כל המנחה אשר תקריבו לה' -

לא תעשה חמץ".

ב.

ו"לא תאפה חמץ

חלקם נתתי אותה מאשי".

למדנו שחייב על כל פעולה של חימוץ.

וכמו כן הכל מודים

במסרס אחר מסרס

בבהמה אפילו שהיא חולין

שהוא חייב,

וכגון שהראשון כרת את הביצים מן הגוף והשאיר אותן בכיס, ובא אחריו השני וניתק אותם מהכיס והוציאם לגמרי, ששניהם חייבים.

וטעמו של דבר, משום

דכתיב "ומעוך, וכתות, ונתוק וכרות

לא תקריבו לה', ובארצכם לא תעשו".

אם על כורת

את הביצים מהגוף

הוא חייב, על נותק

הביצים לגמרי ומשליכן מהכיס

לא כל שכן

שחייב, ומדוע הוסיפה זאת התורה,

אלא,

בא הכתוב

להביא נותק אחר כורת, שהוא חייב

כמו הכורת.

לא נחלקו

התנאים

אלא במטיל מום בבעל מום.

רבי מאיר

סבר שדורשים מהכתוב "

כל מום לא יהיה בו".

"כל" ריבויא הוא, ובא לרבות שאפילו בבהמת קדשים שהיא בעלת מום לא יתן בה מום.

ורבנן סברי

שדורשים את תחילת הפסוק, שנאמר "

תמים יהיה לרצון,

כל מום לא יהיה בו", משמע שבאותו קרבן שהוא תמים וראוי להיות לרצון לא יטיל בו מום, אבל אם הקרבן הוא כבר בעל מום שוב אינו נכלל באזהרה זו.

והוינן בה:

ורבי מאיר נמי,

והרי מתחילת הפסוק אכן משמע שרק בתמים יש איסור להטיל מום, שהרי כתיב "

תמים יהיה לרצון"?!

ומשנינן:

ההוא

קרא בא

למעוטי בעל מום מעיקרא,

שהיה בעל מום עוד קודם שהקדישו אותו, ובאה התורה לומר שאין עוברים עליו בהטלת מום נוסף.

ותמהינן: והרי

בעל מום מעיקרא

-

דיקלא

בעלמא הוא!

שהרי הוא כמקדיש דקל לקרבן, והיינו, שאין בעל מום מתקדש בקדושת הגוף, ומדוע צריך פסוק למעט אותו!?

אלא,

הפסוק בא -

למעוטי פסולי המקדשים, לאחר פדיונם,

ולהתיר להטיל בהם מום. כי

סלקא דעתך אמינא, הואיל ו

פסולי המוקדשין נוהגת בהם מידה מסוימת של כבוד קדשים שהרי

אסירי בגיזה ועבודה,

ואם כן, הוה אמינא

במומם נמי ליתסרי

להטיל בהם מום, לכן

קא משמע לן

קרא ד"תמים יהיה לרצון", שלאחר שנפדו מותר להטיל בהם מום.

ועתה מבארת הגמרא את טעמם של רבנן:

ורבנן נמי, הכתיב

ריבוי "

כל מום לא יהיה בו"

, ומשמע שבא לרבות איסור הטלת מום בבעל מום!? ומשנינן:

ההוא

הריבוי

מיבעי ליה

לחכמים

לכדתניא

:

"וכל מום לא יהיה בו", אין לי אלא שלא יתן בו מום

.

[כך היא הגירסא במסכת בכורות, ולפי הגירסא כאן מבאר רש"י - שלא יְהַיֶה בו מום והיינו שלא יטיל בו מום.]

מנין שלא יגרום לו מום

על ידי אחרים

-

שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן

של הקרבן

כדי שיבוא הכלב ויטלנו

לאוזן ביחד עם הבצק או הדבילה, ויעשנו בעל מום? -

תלמוד לומר "כל מום".

שהרי

אמר

הכתוב

מום,

והיה די בכך, והוסיף הכתוב

ואמר

"

כל מום",

ללמדך שגם גרימת מום בקרבן אסורה.

אמר רבי אמי: הניח שאור על גבי עיסה

של מנחה,

והלך וישב לו ונתחמצה

העיסה

מאליה

-

חייב עליה כ"מעשה שבת",

כשם שמתחייב באופן כזה אדם המניח בשר על גבי גחלים בשבת, ונצלה הבשר מאליו, שחייב עליו משום מבשל בשבת.

ופרכינן:

ו"מעשה שבת" כי האי גוונא

-

מי מחייב!?