מנחות 54a — התלמוד בעברית

תנו רבנן: אין מחמיצין

את שתי הלחם ואת לחמי החמץ של קרבן תודה

בתפוחים.

הואיל שתפוחים אינם מחמיצים היטב את העיסה.

משום רבי חנינא בן גמליאל אמרו: מחמיצין

בתפוחים.

רב כהנא מתני לה,

לדעה שמחמיצין בתפוחים,

ברבי חנינא בן תרדיון

בשם רבי חנינא בן תרדיון [במקום רבי חנינא בן גמליאל].

והוינן בה:

כמאן אזלא הא דתנן

במסכת תרומות:

תפוח

של תרומה

שריסקו, ונתנו בתוך העיסה

של חולין,

וחימצה

לעיסה בתפוח -

הרי זו

העיסה

אסורה

משום תרומה, שאין התרומה בטילה ברוב החולין משום שהשאור עשוי לטעם, ולא בטל כוחו.

כמאן,

האם

לימא

שמשנה זו

רבי חנינא בן גמליאל היא, ולא רבנן,

שאמרו אין מחמיצין בתפוחין משום שאינם מחמיצים היטב?

ומשנינן:

אפילו תימא

שמשנה זו

רבנן

היא. כי

נהי דחמץ גמור לא הוי

בחימוצו של תפוח, חמץ

נוקשה מיהא הוי,

וחימוץ שכזה דיו לאסור את עיסת החולין משום איסור התרומה של התפוח.

אמר רבי אילא: אין לך

מנחה

הקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא,

שהיא חריבה, וקשה לקמוץ ממנה בשיעור מדויק, כי כשהוא מוחק את הקומץ באגודלו מלמעלה, וכשהוא מוחק באצבעו הקטנה מלמטה, נושר מן הקמח יותר מדאי, ונמצא שחסר שיעור הקומץ.

רב יצחק בר אבדימי אמר: מנחת חוטא מגבלה במים, וכשרה

בגיבול במים, לפי שלא אסרה תורה אלא ליתן בה שמן, ולא מים, הילכך אין קושי לקומצה.

והוינן בה:

לימא

שכולם סוברים שיכול לגבל את העיסה במים, שלא אסרה תורה אלא ליתן בה שמן בלבד. ו

בהא קא מיפלגי

:

דמר,

רב יצחק בר אבדימי,

סבר

-

כמות שהן

עכשו

משערינן

למידת הקומץ, ולכן יכול לקמוץ את הקומץ בקלות, לאחר שגיבל את העיסה במים.

ומר

רבי אילא

סבר

-

לכמות שהיו

קמח בלבד

משערינן,

ולכן אם יגבל את העיסה במעט מים, ותעשה עיסה עבה, ויפחת נפחה, או אם יתן בה הרבה מים ותעשה רכה ויגדל נפחה, לא יתקבל בקמיצה שיעור קומץ של קמח שלא התערב במים. ולכן, אינו יכול לקמוץ אלא כשאינו נותן בעיסה מים, ואז קשה הקמיצה, לפי שהיא חריבה לגמרי.

ודחינן:

לא

נחלקו בכך. אלא

דכולי עלמא

סוברים -

כמות שהן

עכשו

משערינן.

ובזה נחלקו:

דמר,

רב יצחק בר אבדימי,

סבר,

פירוש "

חריבה"

האמור במנחת חוטא -

חריבה משמן.

אבל יכול ליתן בה מים. ולפיכך קל לקמוץ אותה, לפי שיעורו של קומץ עכשו.

ומר

, רבי אילא,

סבר, חריבה מכל דבר

צריכה להיות, שאפילו מים אין נותנין בה, ולכן קשה לקומצה.

תנן התם

במסכת עוקצין:

בשר העגל

שלא היה בו שיעור כביצה, שהוא השיעור שבו אוכל מקבל טומאה, ויכול לטמאות אחרים בטומאת אוכלים,

שנתפח,

שכך דרכו של בשר עגל שהוא רבה בקדירה, ועמד על שיעור כביצה, וכן

בשר

בהמה

זקינה,

שדרכו להצטמק,

שנתמעך

-

משתערין לכמות שהן

.

ונחלקו אמוראים בפירוש "כמות שהן", האמור במשנה זו.

רב ורבי חייא ורבי יוחנן אמרי, משתערין כמות שהן

עכשו.

דהיינו, שאם יש עתה בבשר העגל שיעור של כביצה, הרי הוא נטמא, ומטמא בטומאת אוכלין, אף על גב ששיעורו כביצה הוא תוצאה מזה שתפח. וכמו כן, בשר הזקינה שהיה כביצה והצטמק לפחות מכביצה, אינו מטמא עתה, משום שעתה אין בו את השיעור הראוי לטמאות.

ואילו

שמואל ורבי שמעון ברבי וריש לקיש אמרי: משתערין לכמות שהיו

לפני שתפחו או הצטמקו.

הילכך, בשר העגל שלא היה בו כביצה, ותפח לכביצה, אינו מקבל טומאה ואינו מטמא. ובשר הזקינה שהצטמק מכביצה, עדיין יכול לקבל טומאה, ולטמאות אחרים.

מיתיבי

מהא דתניא:

בשר העגל שלא היה בו כשיעור

ביצה,

ותפח ועמד על כשיעור

ביצה - הרי הוא

טהור לשעבר.

שאם נגעה בו טומאה לפני שתפח, הרי הוא טהור.

וטמא מיכן ולהבא,

שיכול לקבל טומאה ולטמאות אחרים, משום שלאחר שתפח הרי הוא כביצה. וקשה לכל אלו האמוראים שאמרו ש"לכמות שהיו הן משתערין" ולא "לכמות שהן עכשו"!? ומתרצינן: הטומאה ההיא אינה אלא

מדרבנן.

לפי שמן התורה כמות שהיו משערים, והרי לפני שתפח לא היה בו שיעור כביצה.

ומקשינן:

אי הכי,

שכל טומאתו היא רק מדרבנן,

אימא סיפא, וכן בפיגול וכן בנותר

, אם בתחילת היותם לנותר ולפיגול לא היה בהם שיעור כזית, ותפחו לשיעור כזית, הרי הם כדין בשר עגל שתפח האמור ברישא. וסברה הגמרא, שהכוונה לחיוב כרת, למי שאוכלם לפיגול ולנותר שתפחו.

אי אמרת בשלמא,

שדין בשר העגל שתפח, האמור ברישא, הוא דין

דאורייתא, היינו דאיכא

גם כן

פיגול ונותר

שחייבים עליהם כרת מדאורייתא.

אלא אי אמרת

שדין בשר העגל שתפח הוא רק דין

דרבנן,

קשה - וכי חיוב כרת על

פיגול ונותר בדרבנן, מי איכא!?

ומשנינן: המשנה הזו לא מדברת באכילת פיגול ונותר. אלא

אימא: וכן בטומאת פיגול וכן בטומאת נותר.

שגזרו חכמים על הפיגול והנותר, ואפילו כשלא נטמאו כלל, שיטמאו את הידים, ומשמיעה לנו המשנה שאם היה בשר עגל פיגול או נותר פחות מכביצה, ותפח והגיע לשיעור כביצה, הרי הוא מטמא מכאן ולהבא את הידים.

והיתה המשנה צריכה לומר זאת, כי

סלקא דעתך אמינא, הואיל וטומאת פיגול וטומאת נותר

רק טומאה

דרבנן היא

, אם כן,

כולי האי,

שתחילה לא היה בו שיעור ולאחר מכן תפח לכשיעור,

בדרבנן לא עבוד רבנן

תקנה שיטמא את הידים על ידי שישתער לכמות שהם עתה,

קא משמע לן

שאפילו בטומאה דרבנן משתערין לכמות שהוא עכשו.

תא שמע

ממה ששנינו:

בשר

בהמה

זקנה שהיה בו שיעור

כביצה, ונטמא,

וצמק לפחות מכשיעור,

הרי הוא "

טמא לשעבר", וטהור מכאן ולהבא.

ומוכח שמשתערים לכמות שהן עכשיו.

אמר רבה: כל היכא דמעיקרא הוה ביה

שיעור,

והשתא לית ביה

שיעור -

הא לית ביה.

ופשוט שמשערין לכמות שהן.

וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה

שיעור

והשתא אית ביה

שיעור, לא נחשב השיעור הזה מדאורייתא, כי התפיחה שהגדילה את נפחו היא ממים בלבד שנכנסו בו, ורק

מדרבנן

החשיבוהו כאילו יש בו שיעורא.