מנחות 51b — התלמוד בעברית

דנין

מנחה הבאה עשרון וכו'

ומכאן הכריע ללמוד ממנחת נסכי כבשים ששיעורה ג' לוגין.

מתניתין:

משנתנו עוסקת בדיני מנחת חביתין במקרה שמת הכהן הגדול, שהיא קרבה גם בהעדרו [כמו שלומדים בגמרא לקמן], ונידון משל מי היא קרבה.

לא מינו כהן אחר תחתיו

של הכהן הגדול שמת -

משל מי היתה קריבה

מנחת חביתין?

רבי שמעון אומר: משל ציבור,

מתרומת הלשכה, היא באה בהעדר הכהן הגדול.

רבי יהודה אומר: משל יורשין

של הכהן הגדול היא קרבה עד שיתמנה אחר

26 .

ושלימה היתה קריבה

ולא חצאין. שלא נאמר דין מחצית אלא בהקרבת כהן גדול. ודין זה הוא בין לרבי שמעון ובין לרבי יהודה.

גמרא:

תנו רבנן: כהן גדול שמת, ולא מינו כהן אחר תחתיו, מנין שתהא מנחתו קריבה משל יורשין?

תלמוד לומר "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה",

ודרשינן: מי שראוי מבניו להיות תחתיו, הוא יעשנה.

יכול יקריבנה

למנחת חביתין שאחר מות הכהן גדול

חצאין,

כמנחת כהן הבאה בחייו?

תלמוד לומר "

והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה", ואנו דורשים: "

אותה"

\-

כולה ולא חציה, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר

: אינה באה משל יורשין אלא משל ציבור, שנאמר בה "

חק עולם"

ואנו דורשים שבאה

משל עולם.

ועוד דורשים מה שכתוב "

כליל תקטר"

-

שתהא כולה בהקטרה.

שאינה נאכלת אף כשבאה משל ציבור ואינה מנחת כהן והרי היא ככל מנחת כהן שמוקטרת כליל אף שאינה מנחת כהן.

ומקשינן:

והאי "הכהן המשיח" להכי הוא דאתא,

לדרוש דבאה לאחר מיתתו משל בניו?

והא מיבעי ליה לכדתניא, "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו"

, שכל כהן ואפילו הדיוט מביא מנחה זו ביום חינוכו.

יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד

ביום המשחם [כמו שמשמע "זה קרבן" אהרן ובניו בלשון יחיד]?

תלמוד לומר "אשר יקריבו לה'"

בלשון רבים, דהיינו

אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן,

לשם חינוך, ומאותו יום ואילך אינם מביאים, אבל כהן גדול מביא בכל יום.

"

בניו" אלו כהנים הדיוטות

המביאים ביום חינוכם.

אתה אומר כהנים הדיוטות, או אינו אלא כהנים גדולים

היורשים מקום אביהם, וללמד שלא רק אהרן מביא מנחה זו, אלא כל כהן גדול שיעמוד מהם לדורות.

כשהוא אומר "והכהן המשיח תחתיו מבניו", הרי

כל

כהן גדול

שהוא תחתיו של אהרן

אמור. הא מה אני מקיים

"זה קרבן אהרן

ובניו"?

על כרחך מה שחזר ואמר "בניו" -

אלו כהנים הדיוטות

המתחנכים. עד כאן לשון הברייתא.

והשתא מקשינן: איך למדנו לעיל מפסוק זה ד"הכהן המשיח תחתיו מבניו" שלאחר מיתה, קודם שנתמנה אחר, שהיא באה משל יורשים, הרי צריך את זה ללמוד שאחר מבני אהרן שיעמוד לכהן גדול מביא מנחת חביתים כל יום לדורות כמו אהרן!?

ומשנינן:

אם כן,

שבא רק ללמד דיורשים יקריבו החביתים כל זמן שלא מינו אחר תחתיו,

לכתוב קרא "הכהן המשיח תחתיו, בניו, יעשה". מאי,

מהו זה שאמר הכתוב "

מבניו",

בהוספת האות מ'?

שמעת מינה תרתי.

האחד, שיורשי הכהן גדול מביאין מנחת חביתין. וכן, שאחד מבניו שיעמוד תחתיו לכהן גדול, יביא. ומזה אנו לומדים ל"אהרן ובניו", שבניו ההדיוטות מקריבים מנחת חינוך בעת חינוכם לעבודה.

ומקשינן קושיא אחריתי:

ורבי שמעון,

דסבר שבאה משל ציבור,

האי "אותה"

שדרשנו לעיל "כולה ולא חציה"

מאי עביד ליה?

דלדבריו כבר למדנו שלימה מ"כליל תקטר".

ומשנינן:

מיבעי ליה לכהן גדול שמת ומינו אחר תחתיו

בו ביום,

שלא יביא חצי עשרון מביתו, ולא חצי עשרון של ראשון

, ולומדים זאת מ"אותה", כולה ולא חציה.

ומקשינן:

ותיפוק ליה מן "ומחציתה

בערב" כמו שדרשנו לעיל [דף נ ב] לדין זה מריבוי ד"ויו".

ומשנינן:

וי"ו

דומחציתה

לא דריש,

ומילת מחציתה צריכה לעיקר הדין שמביא שלם וחוצהו בכהן עצמו.

ומקשינן:

ורבי יהודה,

הסובר משל יורשים באה לאחר מיתה, ולא דורש "חק עולם משל עולם",

האי "חק עולם", מאי עביד ליה?

ומשנינן:

חוקה

-

לעולם תהא.

שהיא מצוה לדורות ולא רק לאהרן ובניו הכתובים בפסוק.

ומקשינן עוד לרבי יהודה: "

כליל תקטר" למה לי?

הרי לדבריו היא מנחת כהנים, שהרי יורשיו מביאין אותה, ופשוט שהיא כליל.

ומשנינן:

מיבעי ליה לכדתניא: אין לי אלא עליונה

האמורה למעלה בפרשה, והיינו

מנחת כהן גדול,

שהיא

בכליל תקטר,

שנאמר בה מצות עשה דכליל,

ותחתונה

במנחת נדבה שהיא

מנחת כהן הדיוט בלא

תאכל

לאסור בלאו את אכילת שייריה.

מנין ליתן את האמור של זה בזה, ואת האמור של זה בזה,

שיהא לאו אף במנחת כהן גדול ועשה דהקטרת כליל אף בהדיוט?

תלמוד לומר "כליל כליל" לגזירה שוה,

ולפיכך הוצרך הכתוב כאן כליל תקטר, ומכאן למדנו מצות עשה לכל מקום.

נאמר כאן כליל, ונאמר להלן כליל. מה כאן

במנחת כהן גדול

בכליל תקטר

מצות עשה,

אף להלן

במנחת הדיוט

בכליל תקטר. ומה להלן

בהדיוט נאמר לא תאכל

ליתן לא תעשה על אכילתו, אף כאן ליתן לא תעשה על אכי לתה.

והדרינן לברר עיקר דינו של רבי שמעון דמנחת חביתין של כהן גדול שמת דבאה משל ציבור.

והוינן בה:

וסבר רבי שמעון משל ציבור

היא באה מדין

דאורייתא? והתנן

במסכת שקלים:

אמר רבי שמעון: שבעה דברים התקינו בית דין

ליקח מתרומת הלשכה אף שאינו מעיקר הדין

וזה אחד מהן: עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים

שבני נח משלחים נדבות למקדש, אם

שלח עמה

דמי

נסכים

[דאילו נסכים ממש נטמאו בידיו]

קריבה משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור

שעולת נדבה מחויב נסכים.

וכן גר שמת והניח זבחים

שהפריש בחייו שדינם ליקרב אחר מיתתו ואין לו יורשים שיביאו הנסכים אזי אם

יש לו נסכים

שהפרישן בחייו [כי לאחר מיתה הכל הפקר],

קריבין משלו. ואם לאו, קריבין משל ציבור. ותנאי בית דין הוא

ליקח מתרומת הלשכה לדברים אלו.

וכן

כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו,

תיקנו

שתהא מנחתו קריבה משל ציבור.

ואם כן, היאך נאמר שסבר רבי שמעון שמדאורייתא היא משל ציבור ודורשים זאת מפסוק? והרי במשנה בשקלים אמר רבי שמעון שתקנת חכמים היא!?

ומשנינן:

אמר רבי אבהו: שתי תקנות הוו

בענין קרבן כהן גדול שמת. עיקר דינו הוא

דאורייתא

שיבוא

מדציבור

, כמו שלומדים מ"חק עולם". אולם

כיון דחזו

בזמן בית שני שעמדו יותר משלש מאות כהנים גדולים שכל אחד לא הוציא שנתו [ונשתהו מלמנות אחר], וראו

דקא מידחקא לישכה

מהוצאה זו בכל שנה משך זמן,

תקינו דלגבי מיורשים,

וימסרוה לציבור.

כיון דחזו דקא פשעי בה

יורשים, ואין מביאים אותה, שוב

אוקמוה אדאורייתא,

שתבא משל לישכה. ונמצאת עכשיו קריבה מן הצבור מן תנאי בית דין, כמו עיקר הדין מן התורה

31 .

ומבארינן אגב סוגייתנו להמשך המשנה בשקלים בדברים הבאים משל לשכה מתקנת חכמים. דתנן התם בתקנה הששית:

ועל פרה

-

שלא יהא מועלין באפרה.

דהנהנה מאפרה לא יתחייב קרבן מעילה.

ומקשינן:

דאורייתא היא

שאין באפר פרה מעילה

דתניא

כתוב בפרשת פרה אדומה "

חטאת היא" מלמד שמועלין בה

בפרה עצמה , ואנו דורשים "

היא" בה מועלין

כשאר חטאות.