מנחות 40a — התלמוד בעברית

תנו רבנן: סדין

של פשתן [העשוי לבגד], האם

חייב בציצית

או לא?

בית שמאי פוטרין

אותו מהציצית, משום איסור כלאים, שהרי התכלת היא צמר, והסדין עשוי מפשתן. ובית שמאי אינם דורשים את הסמיכות של כלאים לציצית כדי להתיר כלאים בציצית.

ובית הלל מחייבין

ליתן ציצית של צמר בסדין של פשתן, לפי שהם דורשים "סמוכין" להתיר כלאים בציצית.

ומכריע התנא בברייתא:

והלכה

-

כדברי בית הלל!

אמר רבי אליעזר ברבי צדוק

: הלכה אינה כבית הלל שמחייבים להטיל ציצית בסדין. והראיה, שאין נוהגין להטיל ציצית כדברי בית הלל:

והלא כל המטיל תכלת

לסדינו

בירושלים

-

אינו אלא מן המתמיהין

, שהכל תמהים כיצד הוא עושה זאת. ואילו לבית הלל הרי הוא חייב ליתן בסדין ציצית.

אמר רבי: אם כן,

שהלכה כבית הלל,

למה אסרוה

להטלת הציצית בסדין בירושלים? -

לפי שאין בקיאין

בני ירושלים בדרשת סמוכין, ואינם יודעים את ההיתר. ואם נתיר להם כלאים בציצית, יבואו להתיר כלאים בכל מקום. ולפיכך העדיפו חכמים לבטל מצות עשה מן התורה בשב ואל תעשה, כדי שלא יבואו לעבור על איסור כלאיים בקום ועשה.

אמר ליה רבא בר רב חנא לרבא

: למה אי אפשר לפרסם את ההיתר של ציצית כלאים -

ולרמו בי עשרה,

יטילו ציציות תכלת בכנפיהם בבגד פשתן של עשרה אנשים,

ונפקו לשוקא

בציציותיהם,

ומפרסמא למילתא

שכלאים מותרים בציצית!?

ומשנינן: אם יעשו כן הרי

כל שכן דמתמהו

אנשי ירושלים

עילון

על אותם האנשים, הכיצד אנשים הגונים שכאלה לובשים כלאיים!?

ומקשינן:

ולידרשא בפירקא,

בשעה שמתאספין אנשי העיר לשמוע את דרשת הרב, שידרוש שכלאים בציצית מותרין!?

ומשנינן: מה שלא נהגו להטיל ציצית בסדין בירושלים היה משום

גזירה

, שגזרו שלא להטיל ציצית בבגד פשתן

משום קלא אילן

, שמא יבואו לצבוע את חוטי התכלת בצבע שאינו תכלת אלא דומה לו, הנקרא "קלא אילן".

ומקשינן: ומה איכפת לנו אם לא יצבעו חוטי התכלת כהלכתן,

ולא יהא

הקלא אילן

אלא

כאילו לא נצבע כלל, וישאר החוט

לבן

, הרי גם בחוטי לבן מתקימת מצות ציצית כמו ששנינו במשנתנו שאם אין תכלת מטילים חוטי לבן במקומם!?

ומשנינן: שאסור להטיל חוטי לבן של צמר בבגדי פשתן

כיון דאפשר

להטיל

במינן

, שהרי יוצאים ידי מצות ציצית גם בהטלת חוטי פשתן לבנים בבגדי פשתן, ולכן

לא

הותר להטיל בהן חוטי צמר,

כדריש לקיש!

דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא

שנפגשים

עשה

המחייב לעשות מצוה

ולא

תעשה

המונע מלקיים את המצוה,

אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב

[כגון, לתת חוטי לבן של פשתן בבגד פשתן] וחייב לקיים המצוה באופן שלא יעבור על הלאו

ואם לאו,

כגון ליתן חוטי תכלת שהם צמר לבגד פשתן, שאי אפשר לקיים את מצות התכלת מבלי לעבור על הלאו של כלאים -

יבוא עשה וידחה את לא תעשה!

והיינו, שגזרו חכמים שלא יתנו ציצית בבגד של פשתן משום החשש שמא יעשו את חוטי התכלת מקלא אילן, שאינו אלא חוט לבן הצבוע בצבע שאינו תכלת, שאינו דוחה את הכלאים, כיון שאפשר לקיים את מצות חוטי לבן גם כשהם עשויים מפשתן, ואין צורך לדחות עבורן את הכלאים.

ומקשינן: למה גזרו משום חשש זה שלא לקיים מצות ציצית, שיעשו תקנה -

וליבדקוה

לכל אותן היורות שצובעין בהן את התכלת אם הן תכלת או קלא אילן!?

ומשנינן:

אלא

חוזרת בה הגמרא שאין הגזירה משום קלא אילן, אלא

גזירה משום טעימה,

שמא היתה הצביעה של תכלת לצורך נסיון, לנסות צבע התכלת אם הוא כבר ראוי לצביעה, וצביעה שנעשית לצורך ניסוי היא פסולה למצות ציצית [וכפי שיבואר בדף מב ב בסופו], ודבר זה לא ניתן לבדיקה, שאין אפשרות לבדוק אם נצבע החוט לצורך נסיון או לצורך הצביעה עצמה.

ומקשינן: שעדיין יש עצה למנוע חשש הניסיון בצבע

וליכתבה אדיסקי

שיכתבו את האיסור של ניסוי באגרות ויפרסמום בכל מקום, ויודיעו שצריך לקחת מקצת צבע מתוך היורה ולנסות בו את הצבע, ולשרוף את אותו הצמר!? ומשנינן:

וכי אדיסקי ליקום וליסמוך?!

למנוע חשש איסור, הרי אפשר שלא כולם יראו אגרות אלו ואפשר גם שלא יקיימו מה שכתוב בהם.

ועל תירוץ זה

אמר רבא

: כיצד אמרת שאין תועלת במשלוח האגרות משום שהאנשים לא יצייתו להם?