מנחות 39a — התלמוד בעברית

דילמא

מה שהכשירו בני רבי חייא גרדומין מדובר באופן שאירע

דאיקטר

, וקשר קשרים בכמה חוליות!?

ואמר רבה: שמע מינה

ממה שהוצרכה התורה להתיר כלאים בציצית מדין עשה דוחה לא תעשה, שקשירתו של

קשר עליון

[והוא הקשר התחתון שבסוף הגדיל , שמקיים את הגדיל מעל לפתילים] הוא חיוב

מדאו רייתא.

והיינו, שחייבים מן התורה לעשות בציצית לפחות קשר אחד, ויש לעשותו בסוף הגדיל, מעל לפתילים.

דאי סלקא דעתך

שמהתורה אין צריך לקשור, אלא די בכך שיכרוך את חוטי הציצית ויעשם גדיל בלא לקושרם, ויחזיק הגדיל הזה מעמד יום או יומיים, וכל חיוב הקשירה הוא רק

דרבנן

, אם כן,

אמאי איצטריך למישרי סדין

של פשתן

בציצית

של צמר ולהתיר איסור כלאים [שהתכלת היא צמר צבוע בצבע תכלת], והרי אפשר להמנע מקשירה, ויכול להסתפק בעניבה, ושוב לא יעבור באיסור כלאים. ואם כן

פשיטא

שמותר באופן כזה שלא קושר, שהרי תחיבת החוטים של הצמר לתוך בגד הפשתן אינה נחשבת לכלאים, כי

התוכף תכיפה אחת

של חוט צמר בבגד פשתים,

אינו

נחשב

חיבור

ביחס לאיסור כלאיים, וכאן תחיבת החוטים לבגד היא תכיפה אחת בלבד!?

אלא, שמע מינה

, שלא די בעשיית גדיל שיכול להתקיים באופן זמני, אלא צריך לקושרו בסופו, ומוכח מכאן שקשר עליון בציצית,

דאורייתא

הוא.

אמר רבה בר רב אדא, אמר רב אדא אמר רב: אם נפסק

ראש

החוט

המחובר לטלית

מעיקרו

, הרי היא ציצית

פסולה.

יתיב רב נחמן, וקא אמר להא שמעתא.

איתיביה רבא לרב נחמן

: הרי שנינו בברייתא לקמן בדיני שיעור הציצית:

במה דברים אמורים

שצריך שיעור בציצית,

בתחילתו

, בשעת עשיית הציצית

אבל בסופו

, לאחר שכבר היתה הציצית עשויה בבגד, וניתקו חלק מפתיליה, הרי

שיריו וגרדומיו

[וכפי שיבואר להלן] -

כל שהוא

.

והוינן בה:

מאי שיריו ומאי גרדומיו?

מאי לאו, שיריו

-

דאיפסיק מינייהו

מחוטי הציצית קצת חוטים,

ואישתייר מינייהו

קצת.

גרדומיו

-

דאיגרדום איגרדומי

החוט לגמרי עד לחיבורו לעיקר הבגד. וקשה למאן דאמר נפסק החוט מעיקרו הרי היא פסולה!? ומשנינן:

לא.

אין כאן בברייתא שני אופנים שונים, של שייריו, וגרדומיו, והיינו נפסק החוט מעיקרו. אלא

חדא קתני

בברייתא:

שיורי גרדומיו

-

כל שהוא.

והיינו, דוקא בנשתייר מן החוט, אבל נפסק החוט מעיקרו, הרי היא פסולה.

ומקשינן: אם כן,

לימא "גרדומיו

כל שהוא"?! שהרי ביאור הלשון גרדומין הוא שיריים, ומה שהוסיף התנא

"שיריו"

-

למה לי?

ומשנינן:

הא קא משמע לן, דבעינן שיורא לגרדומיו,

ולא די בכל שהוא, וכמה הוא השיעור שצריך שישאר -

כדי לענבן,

ואם נפסק לגמרי פסולה. ולשון הברייתא "כל שהוא" הוא כדי עניבה, וכפל הלשון "שיריו" ו"גרדומיו" ללמדך שצריך חשיבות לשיור, שיהיה לפחות בכדי עניבה.

יתיב רבה, וקאמר משמיה דרב: חוט של כרך

, שבו הוא כורך את החוטים שבגדיל,

עולה לו מן המנין

של שמונה חוטים.

אמר ליה רב יוסף

לרבה:

שמואל

הוא

שאמרה

דין זה, ולא רב!

איתמר נמי: אמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יאשיה דמן אושא: חוט של כרך עולה לה

לציצית

מן המנין

של שמונה החוטים.

יתיב רבא, וקאמר משמיה דשמואל

:

תכלת

[כך קרויה הציצית],

שכרך רובה

, ועשה שני שליש גדיל ושליש פתילים -

כשרה

, על אף שמצותה לכתחילה שתיעשה שליש גדיל ושני שליש פתילים.

אמר ליה רב יוסף: רב אמרה

דין זה,

ולא שמואל

אמר זאת!

איתמר נמי

-

אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה כשרה.

רב חייא בריה דרב נתן מתני הכי: אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר

אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה

-

כשרה.

וכמו כן להיפך:

ואפילו לא כרך בה

, בגדיל,

אלא חוליא אחת

, שהקיף את חוטי הגדיל בחוט הכרך שלש פעמים בלבד, הרי היא

כשירה

.

ונויי תכלת

, והיינו עיקר מצות ציצית לכתחילה, הוא לעשותה

שליש גדיל, ושני שליש ענף

של פתילים נפרדים.

וכמה

הוא

שיעור חוליא

, כמה כריכות יש לסובב כדי לקבל "חוליא" אחת? [ומספר החוליות יבואר לקמן]

תניא: רבי אומר

: שיעור חוליא הוא

כדי שיכרוך, וישנה, וישלש.

תאנא: הפוחת

בעשיית החוליות,

לא יפחות משבע

חוליות.

והמוסיף, לא יוסיף על שלש

עשרה

חוליות.

ומבארינן:

הפוחת לא יפחות משבע

-

כנגד שבעה רקיעים,

שהרי תכלית מצות התכלת היא לזכור את הקב"ה [על ידי שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע].

והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירין שביניהם.

תנא: כשהוא

בא להתחיל את עשיית הציצית, והוא

מתחיל

לכרוך את הגדיל,

מתחיל לכרוך

בחוט כרך ארוך

בלבן

, משום שנאמר "ונתנו על ציצית

הכנף

", ודרשינן שצריך ליתן תחילה חוט שהוא

מין כנף

, ורוב כנפות הבגדים עשויים מפשתן לבן.

וכשהוא מסיים

את כריכת הגדיל, הרי הוא

מסיים

שוב

בלבן, משום מעלין בקודש ולא מורידין.

והיינו, שהחוט הלבן שלמדנו מהפסוק "מין כנף" שהוא קודם, הרי הוא חשוב יותר מחוט התכלת. ולכן, אם נתן תחילה חוט לבן ואחריו חוט תכלת, נראה הדבר שסיום עשיית הכריכה הוא בתכלת, הפחותה בחשיבותה, ונמצא שהסיום הוא הורדה בקודש, והדין הוא שמעלין בקודש ואין מורידין, לכן צריך לחזור ולכרוך בחוט לבן, כדי שסוף הכריכה תהיה בהעלאה בקודש.

רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי. הוה קא חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא, דכולא

היתה עשויה

תכלתא, ורמי ליה תכלתא

[ציצית]

וגדילא מיגדיל

, והיתה אותה ציצית עשויה כולה גדיל ולא עשה לה ענף של פתילים.