מנחות 33a — התלמוד בעברית

ומשנינן:

סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבא מצוה להניח

את המזוזה

בטפח הסמוך לרשות הרבים

[כגון אם היה עובי החלל ארבעה טפחים, יניח את המזוזה בתוך חלל הפתח, בטפח החיצון הסמוך לרשות הרבים. וטעם הדבר כדי שיפגע במצוה תיכף בבואו לביתו], אם כן היה מקום לומר ש

כמה דמרחק

את המזוזה מן הבית

מעלי

הדבר יותר ויניח את המזוזה אפילו מבחוץ סמוך לפתח,

קא משמע לן

שמצוה להניחה בתוך חלל הפתח, ולא מחוצה לו.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: כתבה על שני דפין,

חציה בדף אחד וחצי בדף השני, [ויש מפרשים בשני דפין חתוכים. תוספות]

פסו לה.

מיתיבי: כתבה על שני דפין, והניחה בשני סיפין

על שתי מזוזות הפתח,

פסולה

.

ומשמע,

הא

אם הניחה למזוזה זו

בסף אחד

הרי היא

כשרה.

ולא כדברי רבי יהודה אמר שמואל שפסל בשני דפים.

ומשנינן: אין הכונה שהניחה בשני סיפין, אלא באמת הניחה בסף אחד, אלא שהמזוזה היתה

ראויה לשני סיפין, קאמר

שהניח קלף חלק בין דף לדף כך שהמזוזה ראויה להנתן חציה על סף זה וחציה על הסף השני [אם היה מחלק את שני הדפים].

ואמר רב יהודה אמר שמואל

אם רצונך לדעת היכן היא הכניסה לענין חיוב

מזוזה

הלך אחר היכר ציר.

מאי היכר ציר?

אמר רב אדא: אבקתא

. חור שבאיסקופת [שבסף] הפתח שציר הדלת סובב עליו.

ומבארינן:

היכי דמי

שהולכים אחרי היכר ציר לענין קביעות המזוזה

כגון פיתחא

פתח

דבין תרי בתי

בתים וכגון:

בין בי גברי לבין בי נשי.

אדם שחילק את ביתו לשני חדרים, אחד להילוך אנשים ואחד לאשתו שתעשה בו מלאכתה בצניעות, ויש פתח בין שני חדרי הבית, ולכל אחד מחדרי הבית יש פתח לרשות הרבים. ועכשיו לא יודעים איזה צד של אותו הפתח שבין שני חלקי הבית נחשב דרך יציאה, ואיזה צד נחשב דרך כניסה של הבית, שבו קובעים את המזוזה. ובמצב שכזה, שאין הכרעה מהי הכניסה ומהי היציאה, היכר הציר הוא הקובע. שבאותו צד, שנמצא בו החור שבסף, שציר הדלת סובב בו, קובעין את המזוזה בצד ימין, שהוא דרך הכניסה.

ריש גלותא בנא ביתא

בנה בית,

אמר ליה

ריש גלותא

לרב נחמן: קבע לי מזוזתא

במקום הראוי בפתחי הבית.

אמר ליה רב נחמן

לריש גלותא:

תלי דשא ברישא,

קודם תקבע את הסיפין דהיינו, מזוזות הפתחים בבנין, [כי הפתח החייב במזוזה צריך שיהיה בו שתי מזוזות ומשקוף] ורק אחר כך אקבע לך את המזוזות בסיפין.

שאם תקבע קודם את המזוזות בסיפין ואחר כך תקבע את הסיפין בבנין תהיה קביעת המזוזה פסולה, שזהו תעשה ולא מן העשוי. כי קביעת המזוזות בסיפין קדמה לחיוב המזוזה, שהסיפין אינן חייבין במזוזה לפני שנקבעו בבנין!

אמר רב יהודה אמר רב: עשאה

קבעה למזוזה

כמין נגר

יתד שתוחבים הנגרים בדלת. והיינו, שלא זקף את המזוזה לאורכה אלא השכיב אותה לרוחבה ונעץ אותה לעומק הקיר

פסולה.

כי המצוה לקובעה בזקיפה

10 .

והוינן בה: איני

הלא אין ההלכה כך,

והא כי אתא רב יצחק בר יוסף

מארץ ישראל,

אמר

: כולהו מזוזתא דבי רבי כל המזוזות שהיו בבית רבי

כמין נגר הוו עבידן

.

וההיא

פיתחא דעייל ביה רבי לבי מדרשא

ואותו פתח קטן מיוחד שהיה לרבי, שבו היה נכנס למקומו בבית המדרש ויוצא, כדי שלא יצטרך להטריח את התלמידים לעמוד לפניו בעוברו לפניהם,

לא הוה לה מזוזה.

ומבואר שרבי קבע את מזוזותיו כמין נגר!?

ומשנינן:

לא קשיא. הא

שפסול

דעבידא

אותה מזוזה

כסיכתא

כנגר של אומנים, והיינו שקבעוה לרוחבה.

והא

ומזוזותיו של רבי

דעבידא

היו עשויות

כאיסתוירא,

כמקום חיבורם של השוק והרגל, והיינו, שנקבעו בעמידה. [ויש מפרשים שהעמידו אותם בצורה מקופלת כמו נון כמו מקום חיבור השוק וכף הרגל, שהשוק זקוף וכף הרגל שוכבת לרוחבה, וכך קבע את המזוזה. והטעם שכשירה באופן זה, כיון שראשה האחד זקוף ועומד כלפי מעלה].

והוינן בה:

איני

היאך שנינו שהפתח של בית המדרש של רבי לא היה בו מזוזה,

והא ההוא פיתחא דהוה

עייל ביה רב הונא לבי מדרשא

והלא הפתח שרב הונא היה נכנס דרכו לבית המדרש

הויא לה

לאותו פתח

מזוזה,

ומדוע בפתח בית מדרשו של רבי לא היתה מזוזה? ומשנינן:

ההוא

פתח בית מדרשו של רב הונא

רגיל הוה,

שרוב הנכנסין לבית המדרש דרך אותו פתח היו נכנסים. אבל הפתח של בית רבי לא שמש את כולם אלא את רבי לבדו, שלפעמים היה נכנס ויוצא דרכו כדי לא להטריח את תלמידיו לעמוד מפניו, ופתח אחר היה בו, שהיו רגילים להכנס ולצאת דרכו. והקובע לענין חיוב מזוזה הוא הפתח הרגיל.

דאמר רב יהודה אמר רב

: במזוזה

הלך אחר

הפתח

הרגיל

להכנס ולצאת בו. והיינו: שאיפה שיש שני פתחים לחדר אחד הרי באותו פתח שרגילים יותר להכנס דרכו, יניח מזוזה. ולא בפתח השני. ולכן רבי לא שם מזוזה בפתח שדרכו היה נכנס לבית המדרש, כיון שהוא לא שמש בקביעות בתור כניסה לחדר.

אמר רב זירא אמר רב מתנא, אמר שמואל: מצוה להניחה

למזוזה

בתחילת שליש העליון.

דהיינו אחר שני שליש של גובה הפתח מלמטה, בתחילת השליש העליון.

ורב הונא אמר: מגביה מן הקרקע טפח, ומרחיק מן הקורה

המשקוף

טפח. וכל הפתח כולו

מלבד הטפח התחתון והעליון

כשר

לקביעת

המזוזה.

מיתיבי: מגביה מן הקרקע טפח, ומרחיק מן הקורה טפח. וכל הפתח כולו כשר

לקביעת

מזוזה דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר

: כתוב בפרשת שמע "

וקשרתם

לאות על ידיך" וכתוב "

וכתבתם

על מזזות ביתך", ומקישים כתיבה לקשירה.

מה קשירה

של התפילין היא

בגובה

הראש, במקום שמוחו של תינוק רופס.

אף כתיבה

קביעת המזוזה היא

בגובה

הפתח דהיינו סמוך לתקרת הפתח, וזה לא כשמואל שאמר מניחה בתחילת השליש העליון.

ומפרשינן:

בשלמא לרב הונא,

שאומר כל הפתח, חוץ מטפח התחתון והעליון, כשר לקביעת המזוזה,

הוא דאמר כרבי יהודה

הסובר שקביעת המזוזה היא בכל הפתח חוץ מהטפח העליון והתחתון.

אלא לשמואל, דאמר

שמקום קביעת המזוזה היא בתחילת השליש העליון.

כמאן

אמר את דבריו?

לא כרבי יהודה

שאמר כל הפתח כשר לקביעת המזוזה, חוץ מטפח התחתון והעליון,

ודלא כרבי יוסי

שאמר שקביעת המזוזה היא בגובה הפתח, והיינו סמוך לתקרת הפתח, ואילו לשמואל רק בתחילת שליש העליון.

אמר רב הונא בריה דרב נתן: לעולם

שמואל

כרבי יוסי

סבירא ליה.