מנחות 23a — התלמוד בעברית

ומשנינן:

אמר רבא: קסבר רבי יהודה: כל שהוא

תערובת של

מין במינו ו

גם

דבר אחר,

שאינו מינו מעורב בו, אומרים -

סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו

המעורב עמו

רבה עליו ומבטלו!

וכן הוא אצלינו, השמן אמנם אינו מבטל את השמן מחמת שהוא מינו, אבל הסולת של הקומץ מבטלת את השמן שנבלע בה ממנחת הנסכים. ומעתה אין לומר ששמן זה עדיין הוא קיים במנחת הנסכים, אלא לקומץ הוא שייך, והוי ליה "ריבה שמנה" לגבי הקומץ, ו"חיסר שמנה" לגבי המנחות. [ורבנן שחולקים על רבי יהודה של המשנה, ומכשירים הקומץ שנתערב במנחת נסכים, הולכים לשיטתם ש"עולין" אין מבטלין זה את זה ואפילו מין בשאינו מינו - ביאור הסוגיא עפ"י הרש"ש ופי' רעק"א במשניות].

איתמר: קומץ ד

נקמץ מ

מנחת חוטא

[ודין מנחת חוטא הוא שאין נותנין בה שמן כלל]

ששמנו,

שנתן על הקומץ שמן,

רבי יוחנן אמר: פסול! וריש לקיש אמר: הוא עצמו

הקומץ תחילת מצותו כך היא -

משכשכו

לקומץ של מנחת חוטא

בשירי הלוג

שמן של מנחה אחרת שיש בה שמן

! ו

רק לאחר שהוא משפשף את הקומץ בשמן

מעלהו

על גבי המזבח , וכל שכן היכן ששימנו לקומץ, שהוא כשר להעלותו.

והוינן בה לריש לקיש:

והכתיב

במנחת חוטא "

לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לב ונה"?

ומתרצינן:

ההוא

קרא הכי קאמר:

שלא יקבע לה שמן

למנחת חוטא קודם הקמיצה

כחברותיה,

כשאר המנחות שקובע להם שמן עוד לפני קמיצתן, אבל לאחר קמיצה אם שימנו להקומץ הרי הוא כשר

80 .

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

: תניא: קומץ

חרב

שאין בו שמן

שנתערב בבלול,

בקומץ של מנחה הבלולה בשמן -

יקריב

הכל למזבח

! רבי יהודה אומר: לא יקריב!

[רבנן ורבי יהודה הולכים לשיטתם כמו שנחלקו במשנה].

מאי לאו

לכאורה מדברת הברייתא ב

קומץ דמנחת חוטא

שהוא חרב

דאיערב

שנתערב

בקומץ דמנחת נדבה

שהוא בלול , ודוקא משום שנתערב בקומץ אחר, ששניהם "עולין" הן, חולקים רבנן על רבי יהודה וסוברים "יקריב", אבל אם נתן סתם שמן [שאינו "עולה" למזבח] על הקומץ של מנחת חוטא, מודים רבנן שפסול להקרבה, וקשה לריש לקיש?

ומתרצינן:

לא

מדובר בברייתא בעירוב קמצים של מנחת נדבה ומנחת חוטא, אלא מדובר שנתערבו

מנחת פרים ואילים

שהם "חרבים" יחסית, שאין בהם אלא שני לוגין שמן לעשרון סולת,

במנחת כבשים

שהיא "בלולה" יחסית, שיש בה שלשה לוגין שמן לעשרון סולת. וכיון שמנחת פרים ואילים גם היא בלולה בשמן, אלא שחריבה היא ביחס למנחת הכבשים, לכך נקטה בברייתא לשון "חרב שנתערב בבלול", ורק בזה נחלקו רבנן ורבי יהודה, וטעמו של רבי יהודה שפסולה, משום שנשתנה בלילתה - מבלילה עבה לבלילה רכה. אבל בקומץ של מנחת חוטא, שאין בה שמן כלל, לפי כולם אינה נפסלת כשנתן עליה שמן לאחר שנקמצה!

ומקשינן:

והא בהדיא קתני לה

למנחת פרים ואילים ברישא של אותה ברייתא. דתניא:

מנחת פרים ואילים

שנתערבה

במנחת כבשים, ו

כן

חרב שנתערב בבלול

-

יקריב. רבי יהודה אומר

-

לא יקריב!

ואם כן על כרחך מה שכתוב "חרב שנתערב בבלול" לא מדובר במנחת פרים ואילים, אלא בקומץ דמנחת חוטא שנתערב במנחת נדבה?

ומשנינן: לעולם הברייתא מדברת במנחת פרים שנתערבה במנחת כבשים ומה שכתוב "חרב שנתערב בבלול",

פרושי קמפרש לה,

הוא פירוש למה שאמר בתחילה "מנחת פרים" וכו'. והכי קאמר: מנחת פרים וכו', דהיינו חרב שנתערב בבלול!

בעי רבא: קומץ שמיצה שמנו

הבלוע בתוכו

על גבי עצים

של המערכה שעל גבי המזבח, ונתן גם הקומץ על אותם עצים והקטירו עליהם

מהו

לפוסלו משום שחיסר הקומץ?

מי אמרינן

חיבורי עולין,

השמן שבעצים שהוא מחובר לקומץ כשחזר ונתנו לקומץ על העצים שבתוכם השמן,

כעולין דמו

כאילו מובלע השמן בקומץ ולא הוי חיסר הקומץ וכשר,

או לאו כעולין דמו

ופסול? [פי' אחר -

חיבורי עולין

דהיינו השמן שמחובר לקומץ

כעולין דמו

וחייב הוא בהקטרה כי אם לא יקטירנו הוי כמקטיר קומץ חסר ואם נתמצה על העצים יקטיר הקומץ עם העצים,

או לאו כעולין דמו

ולא חשיב כקומץ שחסר].

אמר ליה רבינא לרב אשי

: וכי

לאו היינו

מחלוקת

דרבי יוחנן וריש לקיש. דאיתמר: המעלה

מחוץ לעזרה

אבר

מהקרבן

שאין בו כזית, ועצם משלימו לכזית

[וכזית הוא השיעור לחיוב כרת משום העלאת חוץ]

רבי יוחנן אמר: חייב

כדין מעלה כזית קדשים בחוץ.

ריש לקיש אמר פטור!

ומבארינן טעמייהו:

רבי יוחנן אמר חייב

משום שהוא סובר

חיבורי עולין

דהיינו העצם שמחובר לבשר שהוא "עולין"

כעולין דמו, וריש לקיש אמר פטור

משום שהוא סובר

חיבורי עולין לאו כעולין דמו.

ודחינן: אין שאלתנו דומה למחלוקתם, אלא

תיבעי לרבי יוחנן, ותיבעי

נמי

לריש לקיש.

תיבעי לרבי יוחנן: עד כאן לא קא אמר רבי יוחנן התם

שחיבורי עולין כעולין

אלא בעצם, דמינא

ממין

דבשר הוא, אבל הכא ד

שמן

לאו מינא דקומץ הוא,

שזה סולת וזה שמן, אולי

לא

נאמר חיבורי עולין כעולין דמו.

או דלמא

אפשר לומר להיפך, ד

אפילו ריש

לקיש לא קא אמר

שחיבורי עולין לא כעולין דמו

אלא בעצם, דבר מפרש הוא,

שאפשר להפרישו מהבשר,

ואי פריש

מהמערכה ונפל

לאו מצוה לאהדורי, אבל שמן דלאו בר מפרש הוא

מהסולת

לא

אומרים לאו כעולין דמו,

או דלמא לא שנא?

ומסקינן:

תיקו!

מתניתין:

שתי מנחות שלא נקמצו

עדיין

ונתערבו זו בזו, אם

נתערבו באופן כזה שנשאר מכל מנחה מעט סולת כדי שיעור קומץ שאינו מעורב במנחה השניה אלא הוא ניכר בפני עצמו, ו

יכול לקמוץ מ

מנחה

זו בפני עצמה, ומ

מנחה

זו בפני עצמה,

המנחות

כשרות. ואם לאו,

שנתערב כל הקמח של שתי המנחות זו בזו, הרי שתיהן

פסולות,

שאין המנחה כשרה אלא כשכל הקומץ הוא מהמנחה עצמה, ולא כשנתערב בו מסולת של מנחה אחרת.

קומץ שנתערב במנחה

אחרת

שלא נקמצה

-

לא יקטיר

את כל התערובת, שאין להקטיר עם הקומץ דבר שאינו טעון הקטרה! וגם אי אפשר לקמוץ עתה מהתערובת באותו מקום שהתערב בו הקומץ, שתי קמיצות עבור שתי המנחות, שמא בכל קומץ יהיה מעורב מסולת המנחה האחרת.

ואם הקטיר

את כל התערובת -

זו שנקמצה עלתה לבעלים

ויצאו ידי נדרם, שהרי הקומץ שלה הנמצא בתערובת הוקטר על גבי המזבח,

וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים

משום שאינה ניתרת בלא קמיצה.

נתערב קומצה

של מנחה

בשיריה

של אותה מנחה,

או בשיריה של חבירתה

-

לא יקטיר

את התערובת, ששירים של מנחה אסורים בהקטרה, משום שכל דבר שחלק ממנו עולה לאישים על המזבח, שאר חלקיו אסורים בהקטרה מן התורה

85 .

ואם

עבר ו

הקטיר, עלתה לבעלים,

שהרי הוקטר הקומץ של מנחתם על המזבח.

גמרא:

אמר רב חסדא

: חתיכת בשר

נבילה

שנתערבה בשתי חתיכות בשר של בהמה שחוטה -

בטילה

הנבילה [ברוב]

בשחוטה,

ואם נגע אדם באחת מהחתיכות אינו טמא, שתערובת זו נחשבת כתערובת מין בשאינו מינו שנוהג בה דין ביטול ברוב,

שאי אפשר

לעולם

לשחוטה שתיעשה נבילה

ותטמא, לפיכך הוי הנבילה לגבי השחוטה כמין אחר

86 .

ושחוטה

שנתערבה בשתי חתיכות נבילה

אינה בטילה בנבילה

ואם נגעה תרומה באחת מהחתיכות אינה טמאה בודאי, אלא הרי היא ספק טמאה, ואין שורפים אותה , משום

שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה

כלומר, אפשר שהנבילה יהיה בה דין של שחוטה לענין זה שלא תטמא, והיינו

דלכי מסרחה

כשבשר הנבילה יסריח ולא יהיה ראוי לאכילה

פרחה טומאתה,

הלכך הוי כמין במינו שאינו בטל. - שלפי לרב חסדא הולכים אחר הרוב המבטל, שאם הוא יכול להיות כהמיעוט, נחשב מין במינו, ואם לא, נחשב כמין בשאינו מינו.

ורבי חנינא אמר

: הולכים אחר הדבר הבטל. הילכך,

כל שאפשר לו

להמעוט הבטל

להיות כמוהו,

כהרוב המבטל, כגון מיעוט נבילה שנתערב ברוב שחוטה הוי כמין במינו ו

אינו

בטל, וכל שאי אפשר לו

להבטל

להיות כמוהו,

כמבטל, כגון מיעוט שחוטה שנתערב ברוב נבילה הוי מין בשאינו מינו, ו

בטל

, וכל החתיכות נחשבות כדין ודאי טמאות, ושורפין תרומה שנגעה באחת מהן.

והוינן בה:

אליבא דמאן

נחלקו רב חסדא ורבי חנינא?