מנחות 15b — התלמוד בעברית

ומקשינן על קל וחומר זה:

ומי אמרינן קל וחומר כי האי גוונא?

והתניא, מעשה באחד

שזרע

זרעים בתוך

כרמו של חבירו

אחר שכבר חנטו הענבים ונעשו

סמדר, ובא מעשה לפני חכמים, ואסרו את הזרעים

משום כלאי הכרם

והתירו את הגפנים!

ואמאי

אסרו את הזרעים,

לימא קל וחומר הוא,

ומה האוסר דהיינו הגפנים האוסרים את הזרעים -

אינו נאסר, הבא לאסור

דהיינו הזרעים הבאים לאסור את הגפנים -

ולא אסר, אינו דין שלא יתאסר!?

ודוחה הגמרא:

הכי השתא, התם

לגבי כלאים

קנבוס ולוף

דווקא - שיש להם שורש ואין זרעם כלה - אותם

אסרה תורה

וכפי הנאמר "לא תזרע כרמך כלאים" ולמדנו בזה דהיינו זרעים הדומים לכרם ובאלו תולים אשכולות כעין ענבים, ואילו

שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי

ומאחר ואותם זרעים שנזרעו בכרם זה לא היו קנבוס ולוף אלא שאר זרעים שאינם אסורים אלא מדרבנן, משום כך

האי

שזרע את הזרעים

דעביד איסורא

-

קנסוה רבנן,

ואילו את

האי

דהיינו בעל הכרם

דלא עביד איסורא

-

לא קנסוה רבנן, אבל הכא

לגבי פיגול עדיין

לימא קל וחומר!

ואיכא דמתנו לה

לנדון זה של פיגול

אכבשים

:

בעא מיניה רבי אלעזר מרב: השוחט את הכבשים

וחישב בעת שחיטתם

לאכול כזית מהן ומלחמן, מהו?

ל

ענין

איפגולי כבשים לא קא מיבעיא לי,

כי

השתא,

אם חישב לאכול הכזית

כולו מלחם

הרי הכבשים

לא מפגלי,

אם כן, כשחישב לאכול

מהן ומלחמן, מיבעיא!

כי קא מיבעיא לי, לאיפגולי לחם, מי מצטרפי כבשים לאיפגולי ללחם, או לא?

אמר ליה: אף בזו, הלחם מפוגל, והכבשים אינן מפוגלין!

ומקשינן:

ואמאי

נתפגל הלחם,

לימא קל וחומר, ומה המפגל

דהיינו הכבשים

אינו מתפגל, הבא לפגל

דהיינו הלחם -

ולא פיגל, אינו דין שלא יתפגל?

ומקשינן על קל וחומר זה:

ומי אמרינן קל וחומר כי האי גוונא, והתניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר וכו' ואמאי, לימא קל וחומר, ומה האוסר אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יתאסר?

ודוחה הגמרא:

הכי השתא, התם קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי, האי דעבד איסורא קנסוה רבנן, האי דלא עבד איסורא לא קנסוה רבנן, אבל הכא, לימא קל וחומר!

ואמרינן:

מאן דמתני לה

לנדון זה

אתודה

וסובר בזה שמחשבת חצי זית ממנה וחצי זית מלחמה מפגלת את הלחם,

כל שכן

שישנה זאת

אכבשים

ויסבור שמצטרפים עם הלחם לפגלו.

ומאן דמתני לה אכבשים,

יתכן שלגבי תודה אינו סובר כן, כי

כבשים

דווקא

הוא

שמצטרפים לפגל את הלחם, משום

דהוזקקו

הלחם והכבשים

זה לזה לתנופה, אבל תודה דלא הוזקקה

תודה ולחם

זה לזה בתנופה לא

מצטרפת המחשבה בה לפגל את הלחם.

רבה זוטי בעי לה

לספיקו של רבי אלעזר

הכי

:

בעא מיניה רבי אלעזר מרב: השוחט את הכבש

האחד של עצרת, וחישב על מנת

לאכול כזית מחבירו למחר

ולא חישב בפירוש על הכבש האחר, אלא חישב על "חבירו",

מהו,

האם מחשבת

"חבירו"

שחישב -

כבש משמע

ונמצא שחישב על הכבש האחר

ולא מפגל

וכפי השנוי במשנה לקמן [טז א] שהמחשב מכבש אחד על חבירו אינו פיגול,

או דלמא

מחשבת "חבירו" -

לחם משמע

ונמצא מחשב מכבש על לחם

ומפגל ליה

ללחם, כדין מחשב מכבש על לחם!?

אמר ליה

רב:

תניתוה, שחט אחד מן הכבשים

על מנת

לאכול ממנו למחר,

זה שחישב בעת שחיטתו

הוא פיגול וחבירו כשר,

ואם חישב

לאכול מחבירו למחר

-

שניהם כשרים. אלמא, "חבירו"

-

כבש משמע!

ודוחה הגמרא:

דלמא

שם מדובר באופן

דפריש ואמר "חבירו כבש".

מתניתין:

הזבח

שחישב עליו מחשבת פיגול הרי הוא

מפגל את הנסכים

שאם שתה מהם חייב כרת משום פיגול. ומאימתי מתפגלים?

מ

שעה

שקדשו בכלי

שאז קדושתם קדושה ואין לה פדיון,

דברי רבי מאיר.

אבל

הנסכים

שחישב עליהם מחשבת פיגול

אינן מפגלין את הזבח.

כיצד?

השוחט את הזבח לאכול ממנו

עצמו

למחר, הוא ונסכיו מפוגלין.

אבל שחט על מנת

להקריב נסכיו

למחר, הנסכים מפוגלין

אבל

הזבח אינו מפוגל.

גמרא:

תנו רבנן: נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול מפני ש

זריקת

דם הזבח מתירן לקרב

למזבח, ומשום כך חשובים הנסכים דבר שיש לו מתירים למזבח, ודין הפיגול שאינו חל בדבר המתיר, אלא בדבר הניתר על ידי אחרים.

דברי רבי מאיר.

אמרו לו לרבי מאיר: והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו

רשאי להביא

מכאן ועד עשרה ימים

וכפי שדרשו מן הנאמר "ומנחתם ונסכיהם", ואם כן לא חשובים הנסכים מגוף הזבח, ומדוע מתפגלים הם על ידו?

אמר להן רבי מאיר: אף אני לא אמרתי

שהזבח מפגל את הנסכים הבאים לאחר עשרה ימים,

אלא ב

נסכים ה

באין עם הזבח

בלבד אמרתי שמתפגלים על ידו, משום שבאופן זה חשובים הם מן הזבח.

ומקשינן על דעת רבי מאיר: והרי

אפשר לשנותו

לנסכים

לזבח אחר,

ובהכרח שאין הם מן הזבח, שאם היו חלק מזבח זה כיצד ניתן לשנותם!? ומתרצינן:

אמר רבא, קסבר רבי מאיר, הוקבעו

הנסכים

בשחיטה

להיות לזבח זה שנשחט, ואין רשאים לשנותם לזבח אחר, ו

כלחמי תודה

שהוקבעו עם הזבח ואי אפשר לשנותן לזבח אחר.

תנו רבנן: לוג שמן של מצורע

הבא עם אשמו,

חייבין עליו משום פיגול

אם פיגל בשחיטת האשם, והטעם,

מפני שדם האשם

מתירו ל

מתנת

בהונות

המצורע, שדווקא לאחר מתן הדם על הבהונות נותן את השמן, וכפי הנאמר בפרשה שנותן השמן "על מקום דם האשם" [ויקרא יד] והיינו, שכל זמן שלא נתן מן הדם, הרי הוא מעוכב מליתן השמן. ומשום כך חשוב הלוג דבר הניתר על ידי אחרים,

דברי רבי מאיר.

אמרו לו לרבי מאיר: והלא אדם מביא אשמו היום ולוגו מיכן ועד עשרה ימים

ואם כן אין השמן ניתר על ידי האשם!?

אמר להן

רבי מאיר:

אף אני לא אמרתי אלא בלוג שמן הבא עם האשם.

ומקשינן: והרי

אפשר לשנותו

ללוג שמן זה

לאשם

מצורע

אחר?

ומתרצינן:

אמר רבא: קסבר רבי מאיר, הוקבעו

השמן

בשחיטה כלחמי תודה.