מנחות 14a — התלמוד בעברית

אלא אי אמרת

גבי שתי ירכות,

תרי גופי נינהו,

ואם פיגל באחת לא נתפגלה חברתה, אם כן, גבי חלות שחישב לאכול כזית משתיהן למחר

מי מצטרפי!?

וכי עדיפה עירוב מחשבתו להחשיבן כבאות מגוף אחד, יותר מאשר בירכות, שהן גוף אחד ממש!?

ומתרצינן:

הא, מני?

ברייתא זו הסוברת שמצטרפות שתי החלות להיות כגוף אחד,

רבי היא

ולא רבי יוסי.

דתניא, השוחט את הכבש

של עצרת

לאכול חצי זית מחלה זו

של שתי הלחם למחר,

וכן

שחט את

חבירו לאכול חצי זית מחלה זו

השניה למחר,

רבי אומר, אומר אני שזה כשר!

וניתן להקטיר את אימורי הכבש ולאכול את בשרו. ומדייקת הגמרא:

טעמא דאמר חצי חצי,

דהוי חצי אכילה שחישב עליה בחצי מתיר דהיינו כבש אחד,

אבל אמר

בכל כבש לאכול

כזית משתיהן

[דהיינו משתי החלות] למחר, שערבן במחשבתו,

מצטרף

לפיגול.

ומקשינן:

ורבי,

ששנה משנה זו ואמר שלעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתי החלות בכזית,

אליבא דמאן

תנא אמר את דבריו?

אי אליבא דרבנן,

אם כן

אפילו

פיגל

באחת מהן נמי

חל פיגול בשתיהן,

אלא אליבא דרבי יוסי,

הסובר אין מתפגלת אלא החלה שחישב עליה, אם כן

הדרא קושיין

הראשונה

לדוכתה,

שלא עדיף צירוף על ידי מחשבה יותר מגוף אחד ממש!?

ומתרצינן:

לעולם אליבא דרבנן

שנה רבי את משנתו,

ולא תימא "עד שיפגל בשתיהן"

דהיינו בשתי החלות שהרי לרבנן מתפגלות שתיהן גם על ידי המחשבה באחת מהן,

אלא אימא "עד שיפגל בשניהן",

דהיינו בשני הכבשים, שלא די במה שחישב בעת שחיטת אחד מהם, אלא צריך לחשב בעת שחיטת שניהם.

ו

כאשר חישב בעת שחיטת שני הכבשים אזי

אפילו חישב

רק

באחת מהן

מהחלות - לאכול כזית למחר הרי זה פיגול, אבל אם חישב מחשבת פיגול על החלות רק בעת שחיטת כבש אחד ובשני לא חישב כלל, אין זה פיגול, כיון שאין מפגלין בעבודת חצי מתיר,

ולאפוקי מדרבי מאיר, דאמר מפגלין בחצי מתיר, קא משמע לן

בזה

דלא

מועילה מחשבת פיגול בעת עבודת חצי מתיר בלבד.

ומקשינן:

אי הכי, מאי

באה המשנה לומר בלשון "

לעולם

אין בו כרת"? שמשמעותו להוציא ולמעט כמה אופנים שהיה מקום לדון בהם פיגול ובאה המשנה למעטם.

אי אמרת בשלמא

שכוונת המשנה לומר שצריך לחשב

בשתיהן

בשתי החלות,

ובשניהן

בשני הכבשים,

ורבי יוסי היא

הסובר אין מתפגלת החלה מחמת המחשבה על חבירתה,

ו

בדין זה באה המשנה

לאפוקי מדרבי מאיר

הסובר שמפגלין בחצי מתיר שלדבריו די במחשבה על כבש אחד בכדי לפגל את החלות,

ו

כן להוציא

מ

דעת

דרבנן

הסוברים שניתן לפגל את שתי החלות על ידי מחשבה באחת מהן,

היינו דקאמר "לעולם"

כלומר לעולם אפילו חישב בשני הכבשים, אין זה פיגול עד שיחשב בשתיהן דהיינו שתי החלות [ומבואר בזה שמכל מקום צריך לחשב אף בשני הכבשים].

אלא אי אמרת

משנה זו

רבנן

היא,

ולאפוקי מדרבי מאיר קא אתי,

לומר שצריך לפגל בעת שחיטת שני הכבשים,

ותו לא

חידשה המשנה כלום, שהרי לדעת רבנן די במחשבה על אחת מן החלות בכדי לפגל את שתיהן, אם כן

מאי

לשון

"לעולם"?

ועוד

קשה על מה שאמרת בדעת רבי יוסי שאם פיגל בירך ימין לא פיגל בירך שמאל.

הא אמר רב אשי, תא שמע: רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי, פיגל

דהינו חישב מחשבת פיגול בעת שחיטת פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, ומחשבתו היתה

בדבר הנעשה בחוץ דהיינו

הקטרת אימורים ושפיכת שיריים הרי זה

פיגל,

אבל אם היתה מחשבתו

בדבר הנעשה בפנים

ההיכל, כגון הזאות על הפרוכת ועל מזבח הזהב הרי זה

לא פיגל.

כיצד, היה עומד בחוץ ואמר, הריני שוחט על מנת להזות מדמו

בפנים

למחר, לא פיגל,

כיון

ש

זו

מחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים

דהיינו הזאת הדם.

היה עומד בפנים ואמר, הריני מזה על מנת להקטיר אימורים למחר ולשפוך

את ה

שיריים

של הדם שישתיירו אחר ההזאות אשר נשפכים ליסוד מזבח החיצון -

למחר, לא פיגל,

כיון

שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.

אבל אם

היה עומד בחוץ ואמר, הריני שוחט על מנת לשפוך שיריים למחר ולהקטיר אימורים למחר, פיגל,

כיון

ש

זו

מחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

ומעתה,

האי

מחשב בעת השחיטה

לשפוך שיריים

שאמרנו בזה שהוא פיגול,

לאפגולי מאי,

מה יאכל שיתחייב משום פיגול?

אילימא לאפגולי

דם, שאם יאכל מדם הקרבן בשוגג יתחייב חטאת משום פיגול [מלבד החטאת שמחוייב להביא משום אכילת דם],

דם מי מפגל?

והתנן,

"אלו דברים שחישב בהן מחשבת פיגול ואף על פי כן

אין חייבין עליהן

אוכליהם כרת

משום פיגול: הקומץ

והלבונה

והקטורת מנחת כהנים ומנחת

נסכים ומנחת כהן משיח והדם"?!

והטעם בזה, כי כל אלו אין להם מתירים, אלא הם מתירים את האחרים, ופיגול אינו חל אלא בדבר הניתר למזבח או לאכילת אדם מחמת דבר אחר, וכגון שיירי מנחה, הניתרים לאכילת אדם מחמת הקומץ, וכן אימורי בהמה הניתרים למזבח מחמת זריקת הדם. ודבר זה למדנו משלמים, אשר דין פיגול נלמד מן האמור בהם, וכשם שקרבן שלמים הינו "דבר שיש לו מתירים" את אימוריו למזבח ואת בשרו לאכילת אדם, והיינו מחמת זריקת הדם, אף כל דבר שיש לו מתירים לאדם או למזבח חל בו פיגול, למעט אלו, שאין להם דבר אחר המתירם.

אלא פשיטא, לאפגולי בשר,

שהאוכל מהבשר חייב משום פיגול. ומאחר וסובר רבי יוסי שהמחשבה על שפיכת שיירי הדם מפגלת את הבשר, אם כן כיצד יתכן שהמחשבה על ירך אחת לא תפגל את חבירתה,

השתא, ומה התם דלא חשיב ביה בבשר גופיה

אלא בשפיכת שיירי הדם

אמר רבי יוסי מיפגל

הבשר, אף על פי שמחשבת הפיגול לא היתה בבשר אלא בדם,

הכא

לגבי פיגל בירך ימין

דחשיב ביה בזבח גופיה

דהיינו בבשר,

לא כל שכן ד

אם

פיגל בירך ימין

וחישב לאוכלה חוץ לזמנו הרי זה

פיגל

גם

בירך שמאל

שלא חישב עליה?!

ועוד

קשה,

האמר רבינא, תא שמע

מהמשנה בתחילת הפרק:

הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר, מודה רבי יוסי בזו שפיגל וחייבין עליו כרת.

ומעתה זה שאמרה המשנה שאם חישב להקטיר קומצה

הרי זה פיגול,

לאפגולי מאי,

מה יאכל שיתחייב משום פיגול,

אילימא לאפגולי קומץ,

שיאכל את הקומץ עצמו,

קומץ מי מיפגל?

והתנן, אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול הקומץ וכו'!?

אלא פשיטא לאיפגולי שיריים

של המנחה. וכיון שסובר רבי יוסי ששיירי המנחה מתפגלים מחמת המחשבה על הקטרת הקומץ, כיצד יתכן שסובר הוא שאין ירך אחת מתפגלת מחמת המחשבה על חבירתה?

השתא, ומה התם

כשחישב להקטיר קומצה למחר

דלא חשיב בהו בשיריים גופיה

אלא בקומץ,