מנחות 11a — התלמוד בעברית

שנינו במשנה:

קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח

או קורט לבונה, פסול.

ותמהינן:

כל הני

-

למה לי?

ומשנינן:

צריכא. דאי תנא צרור

בלבד, היינו חושבים דווקא זה

משום דלאו בת הקרבה היא

לכן פסלה משום שחסר בשיעור הקומץ את מקום הצרור,

אבל מלח

,

דבת הקרבה היא

, שלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו,

אימא תתכשר.

ואי תנא מלח

, היינו חושבים דוקא זה פוסל

משום דלא איקבע בהדי מנחה מעיקרא

, אלא רק על המזבח מולח.

אבל לבונה, דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא

, שמביאה על המנחה,

אימא תתכשר, קא משמע לן

שלא.

שנינו במשנה:

מפני שאמרו הקומץ החסר או היתר פסול.

ותמהינן:

מאי איריא

שזה שעלה בידו צרור וכו' פסול

משום חסר ויתר, תיפוק ליה משום חציצה

, שהרי הצרור חוצץ בין ידו לקמח [או אפשר לפרש, חציצה בין קמח לקמח ונראה כשני חצאי קמצים, רש"י], וחציצה פוסלת בקדשים?

ומשנינן:

אמר רבי ירמיה, מן הצד

מדובר. דהיינו שהצרור אצל הגודל או הקמיצה בצד הקמח, שעכשיו לא חוצץ הצרור בין ידו לקמח [ולא בין קמח לקמח], אבל חסרון יש.

אמר ליה אביי לרבא: כיצד קומצין?

אמר ליה: כדקמצי אינשי

דהיינו בכל האצבעות. והניחה עתה הגמרא שהוא קומץ ממש בכל האצבעות, שהקמח בין כל אצבעותיו.

איתיביה

ממה ששנינו לענין חמשת אצבעות האדם.

זו זרת

אצבע קטנה - למידת החשן שארכה זרת.

זו קמיצה

אצבע שליד הזרת - שממנה מתחיל הקומץ.

זו אמה

שממנה מודדין מידת אמה.

זו אצבע

שאותה טובל הכהן בדם.

זו גודל

לדין בוהן דמצורע.

ומוכח שאינו קומץ בכל אצבעות, אלא מתחיל רק מהאצבע הנקראת "קמיצה"?

ומשנינו: זה שאמרנו שקומץ כפי שאנשים קומצים - בכל האצבעות,

להשוות

אמרנו. שאם קמץ ויצא הקמח מצד האצבעות לצד הגודל או הזרת, מוחקו באצבעות אלו ומשווהו, שצריך שלא יהא הקומץ גדוש.

והשתא מבארינן:

היכי עביד

לקמיצה, שאמרנו שמתחיל לקמוץ מאצבע קמיצה?

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, חופה

מכופף

שלש אצבעותיו, עד שמגיע על פס ידו

-

וקומץ.

תניא נמי הכי

, כתוב "

מלא קמצו", יכול מבורץ

גדוש,

תלמוד לומר "בקומצו", אי

בקומצו, יכול

שיקמוץ

בראשי אצבעותיו

ולא יגיע עד פס ידו,

תלמוד לומר "מלא קמצו", הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פס ידו, וקומץ.

במחבת ובמרחשת,

שלאחר שהן אפויין פותתן לפירורים ואז קומץ, והפתיתים גסים, וכשקומץ הם יוצאים ובולטים חוץ לג' אצבעות שקומץ בהן, הרי הוא

מוחק בגודלו מלמעלה, ובאצבעו קטנה מלמטה

, כי להשוות הקומץ,

וזו היא עבודה

קשה שבמקדש,

שצריך להשוות שלא יהא חסר ולא יתר על הקומץ.

ותמהינן: וכי

זו

בלבד עבודה קשה,

ותו לא!?

והרי יש מליקה, והרי יש חפינה של הקטרת, שנאמר עליהן במקום אחר שזוהי עבודה קשה?

ומתרצינן:

אלא

, אמור,

זו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.

אמר רב פפא: פשיטא לי, מלא קמצו

-

כדקמצי אינשי

, דהיינו שמכניס ידו פשוטה כשהזרת כלפי מטה, ודוחק ידו בקמח, עד שנכנס הקמח בתוך ידו, וקומץ.

בעי רב פפא, קמץ בראשי אצבעותיו

, דהיינו שהכניס ראשי אצבעותיו לקמח כשפס [כף] ידו כלפי הקמח, וקמץ מלא קמצו עד פס ידו -

מהו?

קמץ מן הצדדין

, דהיינו שהניח גב ידו לתוך הקמח, והוליכה על פני הקמח עד שנכנס הקמח לתוך ידו מצידיה -

מהו?

קמץ מלמטה למעלה

, דהיינו שתחב ראשי אצבעותיו בקמח, כאשר גב ידו כנגד הקמח וקמץ כלפי מעלה

מהו?

ומסקינן:

תיקו.

אמר רב פפא: פשיטא לי, "מלא חפניו"

שכתוב בקטורת של יום הכפורים, היינו

כדחפני אינשי

, שמכניסין צידי ידיהם וחופנים.

חפן בראשי אצבעותיו

כמו לעיל בקומץ

מהו? מן הצדדין מהו? ממטה למעלה מהו? חפן בזו ובזו

בכל יד בנפרד,

ו

אחר כך

קרבן זו אצל זו

-

מהו?

ומסקינן:

תיקו.

בעי רב פפא: דבקיה

הדביקו -

לקומץ בדפני

דמנא

, כשמקדשו בכלי,

מאי?

תוך כלי בעינן, והאיכא

, שהרי הקומץ בתוכו של הכלי,

או דלמא הנחה בתוכו בעינן, וליכא,

שהרי מודבק בדפנו ואינו מונח בו?

ומסקינן:

תיקו.

בעי בר בר רב אשי: הפכיה למנא, ודבקיה לקומץ בארעיתא

בקרקעיתו

דמנא

, וכגון שיש לכלי בית קיבול גם מאחוריו, והניחו באותו בית קיבול,

מאי?

הנחה בתוכו בעינן, והאיכא, או דלמא כתיקנו בעינן, וליכא

, שכשמניחו בצידו ההפוך אינו מונח כתקנו.

ומסקינן:

תיקו.

מתניתין:

ריבה שמנה

של המנחה, שנתן בה יותר מלוג, או

חיסר שמנה,

או

חיסר לבונתה,

ששיעורה מלא הקומץ -

פסולה.

גמרא:

והוינן בה:

היכי דמי ריבה שמנה?

אמר רבי אלעזר: כגון שהפריש לה שני לוגין

שמן, ויערבן עמה, שנראית כשתי מנחות.

ומקשינן:

ולוקמה כגון דעריב בה

מעט

שמן דחולין, ו

או

שמן דחברתה,

דהיינו מנחה אחרת?

וכי תימא שמן

דחולין ושמן דחברתה לא

פסל, אלא מעתה, מנחת חוטא דפסל אם נתן

בה שמן

, שכתוב "לא ישים עליה שמן" ואמרנו לקמן [נט ב] שאם שם בה שמן פסל -

היכי משכחת לה?

הרי

אי

שמן

דידה, הא לית לה

שמן כלל, ואינו יכול "להוסיף" עליו

, אי

מוסיף שמן

דחולין, ו

שמן

דחברתה,

הא אמרת, לא פסל?

ומתרצינן:

ורבי אלעזר, "לא מבעיא" קאמר.

לא מבעיא

אם הוסיף בה שמן

דחולין ודחברתה,

ד

ודאי

פסיל, אבל הפריש לה

שני לוגין, הואיל והאי

לוג

חזי ליה, והאי

לוג

חזי ליה, אימא לא ליפסיל, קא משמע לן

שההוספה פוסלת.

ותמהינן:

ומנא ליה לרבי אלעזר הא?

אולי דווקא שמן של חולין ושל חברתה פוסל?

ואמרינן:

אמר רבא: מתניתין קשיתיה. מאי איריא דתני "ריבה שמנה"

[שמשמע שהופרש כולה לשמה],

ליתני "ריבה לה שמן"? אלא,

בהכרח,

הא קא משמע לן, דאף על גב דהפריש לה שני לוגין

שהן שמנה של המנחה -

פסול.

שנינו במשנתינו:

חיסר לבונתה.

תנו רבנן, חסרה

הלבונה

ועמדה על קורט אחד, פסולה.

ואם עמדה

על שני קרטין

,

כשרה, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר

, עמדה

על קורט אחד כשרה, פחות מכאן, פסולה.