מנחות 109b — התלמוד בעברית

רב ששת אמר: אין קרבנו ריח ניחוח

, כי מכל מקום

נעשה משרת לעבודת כוכבים

.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה

שהשוחט ואפילו במזיד אינו נפסל? מהא

דתניא

:

כהן שעבד עבודת כוכבים, ושב

בתשובה הרי

קרבנו ריח ניחוח

-

ו

במאי

עוסקת הברייתא,

אילימא בשוגג

ולכן קרבנו ריח ניחוח, כך אי אפשר לומר, שהרי:

אם כן

מאי

"

ושב

", והרי

שב ועומד הוא

, כי מתחילה לא הרשיע אלא בשוגג עשה -

אלא פשיטא

שהברייתא עוסקת

במזיד

-

ואי

עוסקת הברייתא בכגון שעבד לה

בזריקה

, כך אי אפשר לומר, שהרי:

אם כן

כי שב מאי הוי, הא עבד לה שירות

ופסול הוא -

אלא לאו

, בהכרח עוסקת הברייתא בכגון שעבד לה

בשחיטה

ובמזיד, ומכל מקום כשר הוא, הרי למדנו שהשוחט כשר אפילו כשהזיד.

ורב ששת אמר לך

לדחות את הראיה:

לעולם

עוסקת הברייתא בכגון ששחט

בשוגג, ו

דקשיא לך מאי "ושב", לא תיקשי, כי

הכי קאמר

:

אם שב מעיקרו, דכי עבד בשוגג עבד

, הרי

קרבנו ריח ניחוח; ואם לאו

היינו - ששחט במזיד -

אין קרבנו ריח ניחוח

.

המחלוקת השלישית:

השתחוה לעבודת כוכבים

ולא הקריב לה קרבנות:

רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח

.

ורב ששת אמר: אין קרבנו ריח ניחוח

.

המחלוקת הרביעית:

הודה לעבודת כוכבים

ואמר לה "אלי אתה".

רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח

.

ורב ששת אמר: אין קרבנו ריח ניחוח

.

הגמרא מצריכה את ארבעת המחלוקות שבין רב נחמן ורב ששת: בשגג בזריקה, הזיד בשחיטה, השתחוה והודה, שלרב נחמן קרבנו ריח ניחוח, ולרב ששת אין קרבנו ריח ניחוח:

וצריכא

רב ששת להשמיענו בכל ארבעת האופנים הנזכרים שאין קרבנו ריח ניחוח:

דאי אשמועינן הך קמייתא

[אילו לא השמיענו רב ששת אלא שהשוגג בזריקה אין קרבנו ריח ניחוח], הייתי אומר:

רק

בהההיא קאמר רב ששת משום ד

סוף סוף

עבד ליה שירות, אבל שחיטה דלא עבד ליה שירות אימא מודה ליה לרב נחמן

דאפילו במזיד קרבנו ריח ניחוח, קמשמע לן.

ואי אשמעינן

רב ששת רק שהמזיד ב

שחיטה

אין קרבנו ריח ניחוח, הייתי אומר

משום דעבד ליה עבודה

בקרבנות,

אבל השתחוה, דלא עבד ליה עבודה, אימא לא

ייפסל ואפילו במזיד -

צריכא

.

ואי אשמועינן

רב ששת רק

השתואה

שהוא נפסל בה, הייתי אומר, דהוא

משום דעביד ליה מעשה, אבל הודה, דדיבורא בעלמא

הוא,

אימא לא

נפסל -

לפיכך

צריכא

.

שנינו במשנה: הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים,

ואין צריך לומר לדבר אחר

:

מדייקת הגמרא:

מדקאמר

"

אין צריך לומר לדבר אחר

" דהיינו כהנים ששמשו לעבודה זרה,

מכלל דבית חוניו

הנזכר ברישא -

לאו עבודת כוכבים הוא

, ואם כן הרי

תניא

במשנתנו

כמאן דאמר

בברייתא הבאה:

בית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא; דתניא

, שנחלקו בדבר רבי יהודה ורבי מאיר:

אותה שנה שמת שמעון הצדיק

שהיה כהן גדול,

אמר להן

שמעון הצדיק:

שנה זו הוא

[על עצמו אמר]

מת!

אמרו לו: מנין אתה יודע?

אמר להן: כל יום הכפורים

כשבאתי ככהן גדול להכנס לבית קדשי הקדשים,

נזדמן

[היה מזדמן]

לי זקן אחד לבוש לבנים, ונתעטף לבנים, ונכנס עמי ויצא עמי;

ואילו ב

שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים, ונכנס עמי ולא יצא עמי

.

לאחר הרגל

[סוכות של אותה שנה],

חלה

שמעון הצדיק

שבעת ימים, ומת

.

ו

מאז

נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם

המפורש, ואפילו בבית המקדש.

בשעת פטירתו אמר להם

שמעון הצדיק:

חוניו בני ישמש תחתי

בכהונה גדולה!

נתקנא בו שמעי אחיו

של חוניו בנו של שמעון הצדיק משום

שהיה גדול ממנו

[מחוניו]

שתי שנים ומחצה

, והיה סבור, שלו יאתה הכהונה הגדולה תחת אביו.

מה עשה:

אמר לו

שמעי לחוניו:

בוא ואלמדך סדר עבודה; הלבישו

שמעי לחוניו -

באונקלי

[מלבוש של עור]

וחגרו בצילצול

[אזור], ו

העמידו אצל המזבח

.

ובעוד שחוניו עומד על גבי המזבח בבגדיו המשונים, הלך שמעי ו

אמר להם לאחיו הכהנים

:

ראו מה נדר זה

[חוניו]

וקיים לאהובתו

:

"

אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה, אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי

".

האמינו לו, ו

בקשו אחיו הכהנים להורגו

לחוניו,

ורץ

חוניו

מפניהם, ורצו אחריו

.

הלך

חוניו

לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשום עבודת כוכבים

.

וכששמעו חכמים בדבר

שהעליל שמעי על חוניו,

אמרו: מה זה

[שמעי]

שלא ירד לה

[לכהונה]

כך

עשה,

היורד לה על אחת כמה וכמה;

כלומר, אם שמעי שלא נתמנה לכהונה גדולה כל כך נתקנא עד שעשה כך לאחיו, הרי מי שכבר ירד ואנו באים להורידו, שלא נעשה כן כדי שלא יקלקל עצמו.

דברי רבי מאיר

.

אמר לו רבי יהודה

לרבי מאיר:

לא כך היה מעשה

שנתמנה חוניו ושמעי קלקל, ובנה חוניו מקדש לעבודה זרה,

אלא

:

לא קיבל עליו

[לא נתרצה]

חוניו

להתמנות לכהונה גדולה, כיון

שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה; ואף על פי כן

שמתחילה ויתר לאחיו -

נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו

וביקש להורגו.

מה עשה:

אמר לו

חוניו שהיה תלמיד חכם יותר משמעי [ולכך ציוה אביו למנותו] לשמעי:

בוא ואלמדך סדר עבודה;

ו

הלבישו

חוניו לשמעי -

באונקלי

[מלבוש של עור],

וחגרו בצילצול

[אזור], ו

העמידו אצל המזבח

.

ובעוד שמעי עומד על גבי המזבח בבגדיו המשונים, הלך חוניו ו

אמר להם לאחיו הכהנים

:

ראו מה נדר זה

[שמעי]

וקיים לאהובתו

:

"

אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה, אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי

".

האמינו לו, ו

בקשו אחיו הכהנים להורגו

לשמעי,

וסח להם

שמעי

את כל המאורע

, היינו, שהסיתו חוניו לכך.

ומששמעו כן,

בקשו להרוג את חוניו, ורץ מפניהם, ורצו אחריו; רץ חוניו לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר

"

זה הוא

המתחייב בדבר ולא שמעי שעשה" "

זה הוא

".

הלך

חוניו

לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשם שמים, שנאמר

: "

ביום ההוא יהיה מזבח לה

'

בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה

'".

וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה

[חוניו]

שברח ממנה

[מן הכהונה] בתחילה,

כך

עשה, הרי ש

המבקש לירד לה על אחת כמה וכמה

.

תניא: אמר רבי יהושע בן פרחיה

שהיה נשיא:

בתחילה

קודם שנתמניתי

כל האומר לי

"

עלה

לגדולה"

! אני כופתו ונותנו לפני הארי

.

עתה

משכבר עליתי לגדולה,

כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין

-

שהרי שאול

המלך

ברח ממנה

[מן הגדולה, שלא רצה להיות מלך],

וכשעלה

לגדולה ונתמנה למלך,

ביקש להרוג את דוד

שבא ליטול ממנו את המלוכה.

אמר

הקשה

ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לאביי

:

רבי מאיר

הסובר שבנה חוניו את הבית לעבודה זרה -

האי קרא דרבי יהודה

המורה שיהיה בית בנוי לה' במצרים:: -

מאי עביד ליה

[כיצד יפרשנו]!?

ומפרשינן: מקרא זה בא

לכדתניא

:

לאחר מפלתו של סנחריב, יצא חזקיה ומצא בני מלכים

גויים,

שהיו יושבין בקרונות של זהב, הדירן

[עשה שיקבלו עליהם בנדר]

שלא לעבוד עבודת כוכבים

-