מעילה 17a — התלמוד בעברית

אמר ליה

רבא לרב אדא בר אהבה:

כי קא מקיש רחמנא

, הקש התורה של בהמה לשרצים הוא

ל"בל תשקצו

", וכמו שנאמר שם "ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף, ובכל אשר תרמוש האדמה". והיינו: התורה השוותה אותם למה שיש בשניהם, כלומר, ששניהם אסורים באכילה, אך לא השוותה בהמה לשרץ ללמוד ממנו ששיעור אכילה באבר הוא פחות מכזית .

מתניתין:

המשנה ממשיכה בענין צירוף טומאות זה עם זה [ומבוארת כאן לפי פירוש רש"י במסכת יומא פא א].

דם השרץ ובשרו

של שרץ

מצטרפין זה עם זה

לשיעור טומאה. דהיינו, שדם השרץ מצטרף ומשלים את הבשר לשיעור כעדשה, כדי לטמאות טומאת שרץ במגע. ויבואר בגמרא.

כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוין

, כגון שני חצאי זיתים משני מתים, שזמן טומאתן שוה, שבעת ימים, ושיעורן שוה, בכזית. וכגון שני חצאי זיתים משתי נבילות, שטומאתן טומאת ערב, ושיעורן כזית. או שני חצאי עדשה משני שרצים טמאים, החולד והעכבר, שטומאתן טומאת ערב ושיעורן כעדשה,

מצטרפין

לטמא

.

אך כל ש

טומאתו

שוין,

ולא שיעורו

, כגון שרץ ונבילה, ששניהן מטמאין טומאת ערב, אבל שיעורן אינה שוה לטמא, ששרץ שיעורו בכעדשה ונבילה בכזית.

וכן, כל ש

שיעורו

שוין,

ולא טומאתו

, כגון מת ונבילה, ששניהן שיעורן בכזית, אבל טומאתן אינה שוה, שמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה מטמאה טומאת ערב,

וכל שכן, כאשר

לא טומאתו

שוין,

ולא שיעורו

, כגון מת ושרץ,

אין מצטרפין.

גמרא:

בסוגיא הבאה יש כמה פירושים וגירסאות, וביארנוה לפי גירסת רבינו נסים גאון כפי שפירשה התוס'. ולפי פירוש זה, דיון הגמרא הוא אם מצטרף דם שרץ אחד לבשר שרץ אחר.

אמר רב חנין אמר רב זעירא: ובו.

דהיינו, מה שאמרה המשנה שהדם מצטרף לבשר, הוא רק אם הדם הוא מאותו שרץ עצמו. אבל דם של שרץ אחד אינו מצטרף לבשר של שרץ אחר.

מתיב רבי יוסי בר רבי חנינא

ממה ששנינו בברייתא: אמרה תורה בפרשת שרצים [ויקרא יא] "אלה

הטמאים

לכם", ודרשינן ממה שנאמר "הטמאים" ולא נאמר "טמאים",

מלמד שהן מצטרפין, ואפילו שרץ ושרץ

מצטרפים. ואפילו בשר

שרץ ודם, בין משם אחד

, כגון בשר החולד ודם החולד,

בין משני שמות

, כגון החולד והעכבר, הרי הם מצטרפים לשיעור טומאה.

הרי שדם של שרץ אחד מצטרף לבשר של שרץ אחר, וקשה על רב זעירא אמר רב.

ומתרצינן:

אמר רב יוסף: לא קשיא. כאן

, מה שאמרה הברייתא שדם שרץ מצטרף לבשר שרץ אחר, מדובר

בכולו,

שהנוגע נגע בכל, בין בבשר ובין בדם.

ואילו

כאן,

דברי רב חנין אמר רב זעירא שלא מצטרף דם שרץ אחד עם בשר שרץ אחד, - מדובר בכגון שלא נגע הנוגע אלא

במקצתו

, בדם או בבשר. שאז, רק אם הדם והבשר הם מאותו השרץ, ונגע במקצתו, נטמא הנוגע הואיל ונחשב הדבר כאילו הדם והבשר של אותו השרץ מחוברין יחדיו. אבל כאשר הדם והבשר הן משני שרצים, כל אחד ואחד נחשב לדבר בפני עצמו, ואין הנוגע באחד מהם נחשב כנוגע בכולם.

וממשיכה הגמרא:

ומנא תימרא

, מנין לך לחלק בין נגע בכולו לנגע במקצתו?

ומביאה הגמרא ראיה מברייתא השנויה לגבי הלכות טומאת מת.

א. כזית מן המת מטמא באהל, וכן רביעית דם מן המת.

ב. טומאת אהל המת נוהגת בשלשה אופנים: האחד, כשהאדם והמת נמצאים תחת גג [אוהל] אחד. השני, כאשר אדם או כלי מאהילים על מת. והשלישי, כאשר מת מאהיל על אדם או על כלים.

דתניא:

נשפך

רביעית מדם המת

על הרצפה

[בחוץ, ולא תחת אוהל ],

והיה מקומה

של הרצפה

קטפרס

, עשוי כמדרון, והדם לא נשאר במקום אחד אלא נוזל במדרון, הרי אם

איהל

האדם

על מקצתו, טהור

. ואם

איהל על כולו, טמא.

הרי שיש חילוק בין מאהיל על מקצתו לבין מאהיל על כולו. ואם כן, כמו כן יש לחלק לגבי נגיעת שרץ, בין נגע במקצתו לבין נגע בכולו, כמו שיבואר.

ומבארת הגמרא:

מאי מקצתו

, מהי כונת הברייתא באומרה "איהל על מקצתו"?

אילימא

, אם נאמר שהכונה היא ל

מקצת דם

, לומר שלא נשפך על הרצפה אלא פחות מרביעית דם ,

והא אמר רבי חנינא

אמר רבי: רביעית דם

מן המת,

שהגיס בה

בכף או בקנה באופן שאינו נטמא בטומאת מגע,

טהור,

ואין לטמאותו מדין מאהיל על המת מפני שלא האהיל המגיס את הדם אלא על מקצת הדם.

ומוכח, שאף על פי שהיתה שם רביעית דם מן המת, כיון שלא האהיל הנוגע אלא במקצתו, הרי הוא טהור.

אלא לאו

, מוכח מכאן, כי מה שאמרה המשנה "מקצתו", אין פירושו דם פחות מרביעית, אלא ש"האהיל במקצת", ומה שאמרה המשנה "כולו", היינו שהאהיל על כולו.

שמע מינה: כאן בכולו וכאן במקצתו

.

ומסקנת הגמרא: אכן

שמע מינה!

והכי נמי נחלק בדם ובשר הבאים משני שרצים, שיש לחלק בין נגע במקצתו, שהנוגע טהור, לבין נגע בכולו, שהוא טמא. שנינו במשנה שדם השרץ מטמא. הגמרא דורשת מנין שדם השרצים מטמא.

ומספרת הגמרא:

שאל רבי מתיא בן חרש

את רבי שמעון בן יוחאי ברומי

מנין לדם שרצים שהוא טמא?

אמר ליה

רבי שמעון בן יוחאי:

דאמר קרא

בפרשת שרצים [שם]:

"וזה לכם הטמא".

ודרשינן ממה שנאמר "וזה" [וי"ו מיותרת]. או ממה שנאמר "הטמא" [ה"א מיותרת], שבא לרבות דם השרץ שהוא טמא .

אמרו לו תלמידיו

של רבי מתיא בן חרש לרבי מתיא:

חכים ליה בן יוחאי

, האם נתחכם בן יוחאי, וחכם גדול הוא שדרש כל כך יפה?

אמר להם

רבי מתיא בן חרש לתלמידיו: זו אינה דרשה שלו, אלא

תלמוד ערוך בפיו של רבי אליעזר בר רבי יוסי!

כלומר, שמע דרשה זו ממנו.

ומספרת הגמרא אימתי שמע דרשה זו מרבי אליעזר בר רבי יוסי.

שפעם אחת גזרה המלכות,

רומי הרשעה,

גזרה

, שלש גזירות. האחת,

שלא ישמרו

ישראל

את השבת

.

ו

השניה,

שלא ימולו את בניהם

.

ו

השלישית,

שיבעלו את הנדות

, כלומר, סגרו את בתי הטבילה .

הלך רבי ראובן בן איסטרובלי, וסיפר קומי

, גילח שערות ראשו כדרך שעושין הגויים, כדי להתנכר, שלא יכירו בו שהוא יהודי,

והלך

לרומי,

וישב עמהם

, עם גדולי רומי.

אמר להם

רבי ראובן לגדולי רומי:

מי שיש לו אויב,

מה הוא מייחל לו,

שיעני או שיעשיר?

אמרו לו

גדולי רומי:

יעני!

אמר להם

רבי ראובן:

אם כן, לא יעשו

בני ישראל

מלאכה בשבת, כדי שיענו!

אמרו

גדולי רומי:

טבית אמר

, נכון הדבר, וטוב לבטל גזירה זו!

ובטלוה

, לגזירה זו.

חזר ואמר להם

רבי ראובן:

מי שיש לו אויב, יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש!

אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים, ויכחישו! אמרו: טבית אמר! ובטלוה

, גם לגזירה זו.

חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט! אמר להם

אם כן, לא יבעלו נדות

, ומתוך שימתינו עד עת טבילתן, יתמעטו!

אמרו: טבית אמר! ובטל וה

.

בסוף

הכירו בו שהוא יהודי

, וכל מגמתו היתה לטובת היהודים.

החזירום

לשלש הגזירות.

אמרו

חכמי ומנהיגי ישראל:

מי ילך

לרומי,

ויבטל הגזירות?