מעילה 14a — התלמוד בעברית

גמרא:

הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בענין ביטול עבודה זרה. וממשנה זו מוכיח ריש לקיש כדבריו.

עבודה זרה של גוי האסורה בהנאה, יש לה ביטול, כמבואר בפרק שלישי ורביעי של מסכת עבודה זרה. והיינו, שאם הגוי שוברה או פוחסה לשם ביטול, בכעסו עליה, או בהתייאשו ממנה ובהפסקת אמונתו בה, הרי על ידי הביטול היא נעשית מותרת בהנאה.

איתמר, עבודת כוכבים שנשתברה מאליה

, ולא ביטלה הגוי,

רבי יוחנן אמר: אסורה

בהנאה,

וריש לקיש אמר: מותרת

בהנאה.

הגמרא מבארת טעם מחלוקתם.

רבי יוחנן אמר אסורה

: משום

דלא בטלה עובד כוכבים

, הגוי לא ביטלה בפירוש, לפיכך אין לה דין עבודת כוכבים שנתבטלה.

וריש לקיש אמר מותרת

: כי הגוי העובדה

מימר אמר

, חושב בלבו:

היא גופה לא מצלה

, אם אין בכחה להציל עצמה מנזק השבירה,

לדידי מצלה לי?!

וכי תציל אותי?! הילכך, מן הסתם הוא מבטל אותה.

ושם בגמרא מביא רבי יוחנן משניות וברייתות להוכיח את דבריו, וריש לקיש מתרץ אותן לשיטתו, ובאחרונה מביא ריש לקיש את משנתנו להוכיח ממנה שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, מותרת.

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן

ממה ששנינו:

הקן שבראש אילן של הקדש, אין נהנין ואין מועלין

. אבל הקן

שבאשירה, יתיז בקנה

.

ומדייק ריש לקיש מההיתר להשתמש בענפי הקן שבאשירה:

מאי לאו, דאיתבר מגופה

, מדובר באופן שנשברו ענפים ועצים דקים מן גוף האשירה על ידי העוף, ומהם בנה העוף את הקן.

וקתני

, ואמרה המשנה:

יתיז

אותו

בקנה

, ינענע את ענפי הקן, ויפלו הענפים, כדי שיוכל להנות מהעצים, כגון לצורך שריפה,

והרי הם עצי אשירה, האסורים בהנאה, ומי ביטלם? אלא מוכח, שעצם השבירה שהעוף שיברם מהאשירה [או שנשברו] התיר אותם בהנאה, וכדברי ריש לקיש, הסובר נשתברה מאיליה מותרת, וקשה על רבי יוחנן?

ומתרצינן:

לא

מדובר שבנה העוף את קינו מענפי אילן האשירה, אלא

דאייתי עצים מעלמא

, שהביא ענפים מאילנות אחרים, שאינם אשירה, ומהם בנה את קנו בראש אילן האשירה, ולפיכך הם מותרים בהנאה. וחידוש המשנה הוא שלא גזרו חכמים שמא יקח עמהם גם מענפי האשירה. ומכל מקום, לא יקחנו בידיו, כמו שיבואר.

אך דוחה הגמרא:

אי הכי

, אם כן, שהקן נבנה מעצים אחרים,

אמאי

, למה אמרה המשנה כי אם היה הקן

של הקדש, אין נהנין ואין מועלין?

למה אסרו חכמים ליהנות ממנו, הלא העצים אינם של הקדש?

אלא

, בהכרח, מדובר כאן באופן שנבנה הקן מענפי האילן הזה [של הקדש או של אשירה], ואין מועלין כי המשנה מדברת

בגידולין הבאין לאחר מכאן

, שהעצים גדלו אחרי שהעץ הוקדש,

וקסבר

התנא של משנתנו

כי אין מעילה בגידולין.

אך מכל מקום אסור להנות מהם, כמו ששנינו במשנה לעיל [יג א].

הכי נמי מסתברא

, מוכיחה הגמרא מדברי המשנה, שאכן מדובר בעצי האילן עצמו:

דאי סלקא דעתך

שמדובר באופן

דאייתי מעלמא

, שנבנה הקן מעצי אילנות אחרים, קשה: באילן של אשירה,

אמאי יתיז בקנה? לישקליה משקל!

למה לא התירו לו לקחת את הקן בידו, בלא מקל?

ובשלמא אם מדובר שהיה הקן מענפי האילן של אשירה, מובן מדוע לא התירו לו ליקח אותם בידו על אף שנשברו, משום שחששו חכמים שמא יבא ליקח גם מעצי האשירה עצמה, מענפים שלא נשברו ולא נתבטלו, והם בודאי אסורים בהנאה, ועל הלקיחה מהם חששו חכמים מפני שאותם עצים שנשברו מהעץ עצמו דומים לעצי האשירה. אך אם מדובר בעצים שהביא העוף מאילנות אחרים, לא שייך לגזור כן, שאינם דומים לעצי האשירה, על כן, קשה, למה אסרו ליקח בידים?

וכיון שמוכח כי הענפים הם מהאשירה עצמה, וכשיורידם באופן שהתירו לו חכמים [על ידי מקל] יהיו מותרים בהנאה, מוכח כדברי ריש לקיש, שגם עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה, מותרת. וקשה על רבי יוחנן, הסובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, אסורה ?

ומתרצינן:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: לעולם

,

דאייתי מעלמא

, כלומר, אפשר להעמיד את המשנה, אפילו בהביא העוף את העצים מעצים אחרים,

ומאי

, ומה ששנינו "

יתיז

", היינו "

יתיז אפרוחים

", במקל, ולא יקחם ביד, שמא יעלה על האילן, וישתמש בו כבסולם, ועלייה זו ודאי אסורה,

ואילו העצים, אסורים בהנאה, אף אם הובאו מעצים אחרים, כשם שהם אסורים לגבי הקדש. והטעם שאסרו חכמים לקחת מן העצים, מפני שחששו שמא יבא להחליף ולהתיר לעצמו ליקח מן עצי האשרה עצמה. ולא מדובר בקן שנבנה מעצי האשירה, שהוא אסור בהחלט, כיון שלא נתבטל במפורש, אלא נשתברה מאליה.

ומסיקה הגמרא:

אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה: אפרוחים, כאן וכאן

, בהקדש ובאשירה,

מותרים

בהנאה, הואיל ויש בהם רוח חיים, ואין צריכים לאמם [לאילן ] אלא, שלא יקחם בידו, ויתיזם בקנם ,

ואם בא ליקח

ביצים, כאן וכאן

, בהקדש ובאשירה,

אסורין

, כשם שאסרו חכמים ליהנות מהקן עצמו, כמבואר.

אמר רב אשי: אם האפרוחים

הם קטנים, והם

צריכין לאמן, כביצים דמו

, והם אסורים.

מתניתין:

משנה זו היא המשך לסוף משנה הקודמת. ושם שנינו: המקדיש את החורש, מועלין בכולו. עצים נופים ונבייה. הואיל והמקדיש, מקדיש את הכל.

הגזברים שלקחו

[קנו ]

עצים

לצורך בנין הבית ,

מועלין בעצים

, עצמן

ואין מועלין לא בשיפויי

, נסורת שמשפה החרש מן הקורה

ולא בנבייה

, העלין . לפי שהגזברים לא קנו ולא הקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוייה ונבייה.

גמרא:

הגמרא מביאה מאמר שמואל בענין הקדש, וביאורו של רב פפא, משום הקושיא ממשנתנו.

אמר שמואל

: כשהיו בונין ומתקנים את המקדש והעזרות, היו

בונין בחול

, שהגזבר של הקדש לא היה קונה את העצים והאבנים מדמי הקדש באופן שתחול עליהם מיד קדושה. אלא היה קונה אותם בהקפה, והם היו נשארים חולין עד שנגמר כל הבנין. וכן אם רצה אדם לנדב אבנים לצורך בנין, היו אומרים לו: אל תקדישם עד לאחר גמר הבנין, ובינתיים הם שלך, בתורת חולין,

ואחר כך

, בגמר הבנין, היו

מקדישין

אותו.

והגמרא מבארת:

מאי טעמא?

למה לא היו מקדישין את האבנים מיד, לפני גמר הבנין?

כי

מאן דמתנדב מעות

לצורך בנין הבית,

מקדש להו

, מקדישן למעות

, ואמר,

וכך היה אומר: "

תיחול קדושת המעות

-

אבנין

" [תחול קדושת המעות שאני מקדיש לבדק הבית, על הבנין],

ויהיב להון לאומנין בשכרן.

דהיינו, מהמעות האלו אסור ליתן לבעלי המלאכה ולאומנין בוני הבנין בשכרם, לפי ש"אין הקדש מתחלל על המלאכה", כי המלאכה היא "דבר שאין בו ממש", ואין פודין את ההקדש אלא באופן שהקדושה תחול על דבר ממשי אחר. ואם כן, כיצד ישלם הקדש שכר לאומנין הבונים? על כן אמר שמואל, שלא יקדישו את אבני הבנין עד גמר בנייתו. ובבנין מושקעים שלשה דברים: דמי העצים והאבנים, השבח שהשביחו באמצעות הבנייה, ושכר האומנים. ולכן מחללים את המעות המוקדשות על הבנין, שהוא כעת חולין, ויורדת הקדושה מהמעות, וחלה על הבנין. ונמצא, שיש בידי הקדש מעות חולין שבהן הוא יכול לפרוע את חובו למוכרי האבנים, ולשלם שכר לאומנין עבור פעולתם.