גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
מעילה 12a — התלמוד בעברית
תרומת הדשן של מזבח החיצון , קבעה לה התורה מקומה, דכתיב ביה " ושמו אצל המזבח ", אלא, דשן מזבח הפנימי, מנלן , שמקומו שם בבית הדשן? ומתרצינן: אמר רבי אלעזר, דאמר קרא, " והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך…
הטקסט המקורי — מעילה 12a
תרומת הדשן של
מזבח החיצון
, קבעה לה התורה מקומה,
דכתיב ביה
"
ושמו אצל המזבח
",
אלא, דשן
מזבח הפנימי, מנלן
, שמקומו שם בבית הדשן?
ומתרצינן:
אמר רבי אלעזר,
דאמר קרא,
"
והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן
". ודרשינן:
אם
מה שאמרה תורה "אל מקום הדשן",
אינו ענין
, לא בא ללמדנו
ל
דשן של
מזבח החיצון,
שהרי כבר נאמר בו "ושמו אצל המזבח" [ויבואר בהמשך],
תנהו ענין
, הרי הוא בא ללמד,
ל
דשן של
מזבח הפנימי
. שכך היא המידה בתורה, שאם אינו ענין לו, תנהו לדבר אחר, הדומה לו.
ומקשינן: עדיין אין הדרשה מבוארת, כי
אימא
, הרי יתכן לומר כי
אידי ואידי
, שני הפסוקים מדברים
ב
דשן של
מזבח החיצון
, כי ממה שנאמר "ושמו אצל המזבח" עדיין אינו ברור באיזה מקום אצל המזבח יתנו, במערבו או במזרחו, לפיכך, כתבה התורה "אל מקום הדשן",
ו
כדי
לקבוע לו מקום
ב"מזרחו" של כבש, ונאמר: הרי זה בא ללמד, ונמצא למד .
ומנלן שגם דשן מזבח הפנימי הניחו שם באותו מקום?
ומתרצינן:
אם כן
, שהתורה באה ללמדנו על קביעות מקום תרומת הדשן של מזבח החיצון בלבד,
לימא קרא
, היה די אם היה הכתוב אומר "
אצל המזבח
", והיינו דורשים גזירה שוה "אצל" "אצל". נאמר כאן "אצל", ונאמר בדשן מזבח החיצון "אצל" ["ושמו אצל המזבח"], ודי בכך ללמדנו ששם הוא מקום שימת תרומת דשן החיצון,
מאי
, למה הוסיפה התורה ואמרה "אל מקום
הדשן
"? אלא, בא הכתוב ללמדנו,
דאפילו
דשן
מזבח הפנימי
, גם הוא מקומו שם.
וממשיכה הגמרא לדון:
אשכחן
, מצאנו דרשה
למזבח הפנימי,
אבל דשן
מנורה, מנלן
שגם הוא מקומו שם?
ומתרצינן:
"דשן", "הדשן".
כלומר, זה שהתורה הוסיפה את אות ה"א הידיעה ואמרה "הדשן", והיה די לומר "דשן", מהאות היתירה מרבינן גם לדשן המנורה.
מתניתין:
שנינו במשנה הקודמת "תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין".
ועל כך חולק רבי שמעון.
רבי שמעון אומר: תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן
, והטעם יבואר בגמרא,
אבל,
בני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין
בהן
. כדברי התנא קמא.
גמרא:
הגמרא דנה בטעם מחלוקת רבי שמעון וחכמים. והגמרא רוצה לדמות דברי רבי שמעון בדין תורין שלא הגיע זמנן לדבריו בדין "שחוטי חוץ". לפי שהשוחט והמעלה זבחים חוץ לבית המקדש [ויקרא יז] חייב כרת.
במה דברים אמורים, בקרבנות הראויים לבוא בפנים. אבל קרבנות שאינם ראויים לבוא בפנים, כגון: הרובע והנרבע וכולהו, אם הקריבם בחוץ לשם זבח, פטור. שנאמר [שם] בפרשת שחוטי חוץ "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'", ודרשינן: כל שאינו ראוי לפני משכן ה', אין חייבין עליו.
שם [זבחים קיב ב] דנה המשנה בקרבנות כשרים, אלא שעתה אינו זמן הקרבתם, ושחטם בחוץ. כגון: אותו ואת בנו, שנשחט כבר אחד מהם היום, והרי אסור לשחוט השני. או "מחוסר זמן", והוא כל בהמה תוך שבעה ימים ללידתו, ואסור להקריבו, כמו שנאמר [שמות כב] "שבעת ימים יהיה עם אמו". רבי שמעון סובר: אף שאינו חייב כרת מאחר שאינם ראוים היום, מכל מקום, הואיל והם ראוים לאחר זמן, עובר בלא תעשה. שנאמר [דברים יב] "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו". ושם [קיד א] מבואר דרשתו מפסוק זה לאיסור לא תעשה ל"מחוסר זמן". ואילו חכמים חולקים עליו, ואינם דורשים דרשה זו, והם סוברים: כל שאין בו כרת, אין בו לא תעשה.
ומבררת הגמרא:
בשלמא רבי שמעון
, מבואר טעמו, מדוע מועלין בתורין שלא הגיע זמנן,
כדקתני טעמא
, כמו ששנינו [שם]:
שהיה רבי שמעון אומר: כל הראוי לבוא לאחר זמן
,
הרי הוא בלא תעשה, ואין בו כרת
. וכיון דאם
שחטן
בחוץ עבר בלא תעשה, אם כן, יש בהן חשיבות לענין שמועלין בהן,
אלא, לרבנן
, אף אם הם סוברים שהשוחט מחוסר זמן בחוץ אינו עובר בלא תעשה,
מכל מקום קשה,
מאי שנא
, מה שונה דין תורין אלו,
ממחוסר זמן
, שהם ודאי קדושים ומועלין בהם , אף כשלא הגיע זמנם, ולמה אין מועלין בתורין שלא הגיע זמנן? ומתרצינן:
אמרי!
אין לדמות תורין שלא הגיע זמנן למחוסר זמן בבהמה, כי
מחוסר זמן
, יש בו מעילה,
מידי דהוה אבעל מום
, כשם שיש מעילה בבהמת בעל מום,
ומדוע יש מעילה בבעל מום?
ד
הוי
בר פדיון
, כיון שדינו להיפדות, ודמיו יפלו לנדבה לקנות מהן קרבן אחר, הילכך יש עליו קדושת דמים.
והוא הדין למחוסר זמן, הואיל ואם יפול בו מום, יפדה. נמצא שיש עליו, על כל פנים, קדושת דמים,
אבל הני עופות
, תורין שלא הגיע זמנן, עתה אינן ראויין לקדושת הגוף, וגם אינן ראויין לקדושת דמים,
כיון דאין מום פוסל בעופות
, לפיכך ,
אין לעופות פדיון
,
הילכך, אין מועלין בהן.
הגמרא מביאה ויכוח עולא ורב חסדא. ושייך לדין "תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן". ועיקר הדברים כבר נשנה לעיל בתחילת המסכתא.
אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו
, כיון שהולכים לאיבוד ואינם ראויין אפילו לפדיון,
יצאו מידי מעילה דבר תורה
, כי אינם מ"קדשי ה'". אלא יש בהן מעילה מדרבנן. והנהנה מהם משלם קרן בלבד .
יתיב
, ישב
עולא,
וקאמר להא שמעתא
, ואמר שמועה זו.
אמר ליה רב חסדא: מאן שמע לך
, מי ישמע לך,
ולרבי יוחנן רבך!
כי איך יתכן לומר שאין מועלין בהן מן התורה,
וכי קדושה
, קדושת מעילה
ש
היתה
בהן
קודם שמתו,
להיכן הלכה?
אמר ליה
עולא לרב חסדא: לדבריך,
תיקשי מתניתין,
ששנינו במשנתנו:
תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין
, מדרבנן אסור להנות מהם,
ולא מועלין
בהן כלל, אף לא מדרבנן, והנהנה מהן אינו משלם אפילו קרן!
ועתה, לדבריך רב חסדא,
הכא נמי
בבני יונה שעבר זמנן,
נימא
, וכי תאמר "
קדושה שבהן להיכן הלכה!?
אמר ליה
רב חסדא לעולא:
מודינא לך
, אני מודה לך,
ד
בקדשים שמתו אין מעילה מן התורה, אלא
איכא מעילה מדרבנן
,
אבל,
וקשיא לי
, על דברי רבי יוחנן שאמר בלשון פסוקה "קדשים שמתו", ומשמע שבכל הקדשים הדין הוא ש"יש בהם מעילה מדרבנן", אפילו ב"קדשים קלים" ,
ועל דברים אלו קשה לי:
מי איכא מידי
וכי יש לנו כיוצא בו, כלומר, וכי יתכן,
דמעיקרא
שבתחילתו,
לא אית ביה מעילה
, אפילו מדרבנן,
ולבסוף
לאחר שמתו
אית ביה מעילה?!
ומה שאמר רב חסדא "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", התכוון לומר: וכי הקדושה ש"לא" היתה לה, להיכן הלכה, מי הביא עליה קדושת מעילה לאחר מיתתה?
ומקשינן:
ולא?!
וכי לא מצאנו דבר שבתחילתו אין בו מעילה כלל, ובסופו יש בו מעילה?!
והרי דם, דמעיקרא לית בה
[
בו
]
מעילה, ולבסוף אית בה
[
בו
]
מעילה,
דתנן
, כמו ששנינו לעיל [יא א]:
דם בתחלה אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון מועלין בו
, מדרבנן.
ומתרצינן:
אמרי!
אין מדם ראיה, כי
התם
, בדם,
נמי איכא מעילה מעיקרא
, בתחילתו משעת הקדשתו מועלין בו.