גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
מעילה 11a — התלמוד בעברית
ו באלו שתים האחרונות, אם עד שלא כיפרו הבעלים , כלומר, לא רצו להתכפר באחרת, ונמצאה הראשונה, ואינו יכול להקריבה, מפני שעברה שנתה או מפני שהיא בעלת מום, והואיל ולא דחאה בידיים ולא הקריב אחרת תחתיה, תרעה…
הטקסט המקורי — מעילה 11a
ו
באלו שתים האחרונות,
אם עד שלא כיפרו הבעלים
, כלומר, לא רצו להתכפר באחרת, ונמצאה הראשונה, ואינו יכול להקריבה, מפני שעברה שנתה או מפני שהיא בעלת מום, והואיל ולא דחאה בידיים ולא הקריב אחרת תחתיה,
תרעה עד שתסתאב
, שיפול בו מום
ותמכר
[ובנמצאת בעלת מום, תמכר מיד ]
ויביא
בדמיה
בהמה
אחרת
לחטאתו.
ו
כיון שהם קדושים קדושת דמים, ודמיה עתידין להיקרב, הילכך:
עושין תמורה
, כמבואר במסכת תמורה [כא] שקרבן העומד לרעייה, עושה תמורה.
ומועלין בה
, מפני שהיא קדושה קדושת דמים .
גמרא:
הגמרא מבררת:
מאי שנא רישא, דלא קא מיפלג, ומאי שנא סיפא דקא מיפלג
, כלומר, למה שנתה אותם המשנה בשתי בבות, שלש הראשונות ואחר כך שתים האחרות, ולמה לא נשנו חמשתן ביחד ? ומתרצינן: כי
רישא פסיקא ליה
, הדין הוא החלטי, ולעולם ימותו, ואפילו לא כיפרו באחרת, ואילו
סיפא לא פסיקא ליה
, אינו מוחלט שימותו, אלא אם נתכפרו באחרת. והואיל ודינם אינו שוה, לפיכך חילקתם המשנה לשתי בבות .
ומקשינן: למה נשנתה המשנה. כאן,
הא תנא ליה
[
לה
] הלא כבר נשנתה,
גבי,
שם במסכת
תמורה?
ומתרצינן:
תנא התם
, שם נשנתה
משום
, דין
תמורה
, ודרך אגב שנתה גם דין מעילה.
תנא הכא משום מעילה
, ודרך אגב שנתה גם דין תמורה.
מתניתין:
המשנה ממשיכה לדון בקדשים שאין מועלין בהם. משנתנו נשנית במסכת נזיר [כד ב] והובאה במסכת מנחות [ד ב], ומתפרשת כאן על פי פירוש רש"י שם.
נזיר בגמר נזירותו בטהרה מביא שלשה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים .
המפריש מעות לנזירותו
, והמעות היו "סתומין", כלומר, שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים , מכל אותן המעות
לא נהנין
, אסור להנות, מפני שיש בהן דמי עולה האסורה בהנאה ,
ולא מועלין
, הנהנה מהם לא מעל, ואינו משלם לא חומש , ואינו מביא אשם מעילות,
מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים
, דבכל מעה ומעה שבהן יכול להביא בהם שלמים , ובשלמים הרי אין מועלין, כדין קדשים קלים לפני זריקת דמים, כמבואר
לעיל [ז ב].
מת
הנזיר לפני שהביא קרבנותיו,
והיו לו מעות סתומין, יפלו
המעות
לנדבה
, לשופרות, והן תיבות שהיו בבית המקדש, ששם נתנו מעות נדבה , והלכה היא למשה מסיני שמעות סתומין בנזיר שמת, נופלים לנדבה .
ואם היו לו
מעות מפורשים
, לחטאת לעולה ולשלמים,
דמי חטאת ילכו לים המלח
, כשם שאילו הפריש חטאת ומת, תמות, כמבואר במשנה הקודמת, כן דמי חטאת הולכות לים המלח. אותן המעות,
לא נהנין
, אסור להנות מהן מדרבנן,
ולא מועלין
, ואם נהנה מהן, לא מעל, כמבואר לעיל [ג א] שאין מועלין במעות ההולכות לים המלח, כיון שהולכות לאיבוד ואינן קדשי גבוה.
ומ
דמי עולה, יביאו
יורשיו
עולה
,
ומועלין בהן
, במעות, מן התורה .
ומ
דמי שלמים, יביאו שלמים, ונאכלין ליום אחד
, כדין שלמי נזיר [ולא כשאר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה].
ואין טעונין לחם
, כשאר שלמי נזיר, משום שנאמר בלחם נזיר [במדבר ו] "ונתן על כפי הנזיר", וכיון שמת אין כאן נזיר .
גמרא:
שנינו: המפריש מעות לנזירתו, לא נהנין ולא מועלין מפני שאין ראוין לבא כולן שלמים.
משמע, שמעות שהופרשו לצורך קרבן, והם סתומין, אם מעות אלו ראויין להביא מהן דבר שאין מועלין בו, אין מועלין בהן גם במעות המיועדים לדבר שמועלין בו. ועל הלכה זו מתקיף ריש לקיש.
מתקיף לה ריש לקיש: וליתני נמי
, ולמה לא הוסיף התנא של המשנה עוד הלכה דומה לזו:
המפריש מעות לקינו
["קן" הוא תור ובני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, ומביאים אותו יולדת, מצורע, זב, זבה, נזיר, ועוד. התורים אינם כשרים אלא כשהם גדולים, כשהן כבר צהובין, ואילו בני יונה אינם כשרים אלא כשהם קטנים],
לא נהנין, ולא מועלין
במעות אלו,
מפני שהן ראוין להביא תורין שלא הגיע זמנן
וימתין להם עד הגעת זמנן,
ובני יונה שעבר זמנן
, ועליהם שנינו [בעמוד ב] שאין מועלין בהם,
ולמה לא שנתה המשנה לדין מפריש מעות לקינו ? ומתרצינן:
אמר רבא
: אינו דומה מפריש מעות לקינו למפריש מעות לנזירותו, כי במפריש מעות לנזירתו,
אמרה תורה: במעות
אילו ה
סתומין
"
הבא
מהן
שלמים
", הילכך, אמרה המשנה שהמעות מיועדים לשלמים, אבל במפריש מעות לקינו, וכי
אמרה תורה
: "
הבא תורין שלא הגיע זמנן" שאינן
ראוין למזבח
כלל?!
הילכך לא שייך לומר שהמעות "מיועדים" לדבר שאין מועלין בו. וכיון שהן קדשי קדשים, מועלין במעותיהם.
מתניתין:
המשנה דנה בדם הקרבנות מתי אין מועלין בו, וכן ביין של נסכים. והיא המשך למשניות הקודמות ששנינו בהן דין קדשים שאין מועלין בהם.
בגמרא מובאת דרשות הכתובים שאין מועלין בדם. אלא שאסרו חכמים להנות מהן בסופן, כלומר, אחרי שיצאו לנחל קדרון.
וכך שנינו במסכת יומא [נח ב]: "שירי הדם [של חטאות הפנימיות], היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ו [שיירי הדם] של [קרבנות הקרבים על] מזבח החיצון, היה שופך אל יסוד דרומי. אלו ואלו [דמים של החיצונים ושל הפנימים הנשפכין אל יסוד מזבח העולה, היו שותתים ונופלים מן יסוד המזבח על הרצפה] מתערבין באמה [סילון שבעזרה היוצא לנחל קדרון] ויוצאין לנחל קדרון. ונמכרין [הדם] לגננין [בעלי גנות לזבל בהן שדותיהן] ומועלין בהן [אסור ליהנות מהן בלא לשלם לגזברי הקודש].
היינו, שחכמים גזרו איסור מעילה על הנהנה מן הדם, כגון: אם זיבל בו את גינתו, בלי לקנות אותו מן הגזבר .
עוד דנה המשנה בנסכי יין הבאים עם קרבנות, אם יש בהן מעילה.
רבי שמעון
אומר: הדם, קל בתחילתו וחמור בסופו
, כמו שיבואר.
נסכין חמורין בתחילתן וקל בסופן
, כמו שיבואר.
כיצד?
דם, בתחילתו
, תיכף אחרי שחיטת הקרבן ,
אין מועלין בו
, אין בו דין מעילה, כמו שיבואר בגמרא.
יצא לנחל קדרון, מועלין בו
.
נסכין, בתחילתן
, משהוקדשו עד שנתנסכו,
מועלין בהן
, מפני שהם קדשי גבוה.
ירדו לשיתין
[נקב היה במזבח שבו יורדין הנסכין ל"שיתין", דהיינו יסודות המזבח, שהן חלולין ועמוקים מאד ],
אין מועלין בהן
, מפני שאין בהם שום צורך גבוה , וכבר נעשית מצותה . ובגמרא יבואר איך יתכן להנות מהם, הרי הן מתחת למזבח.
גמרא:
סוגיא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו
שנינו במשנתנו שאין מועלים מן התורה בדם, אלא מדרבנן לאחר שיצא לנחל קדרון. הגמרא דורשת מדרשות הכתובים שאין מועלין בדמים.
סוגיא זו מופיעה במסכת יומא [שם] ובשאר מקומות בש"ס, ותתבאר על פי פירוש רש"י שם.
תנו רבנן: מועלין בדמים. דברי רבי מאיר ורבי שמעון
.
וחכמים אומרים: אין מועלין.
והגמרא מבארת :
עד כאן לא פליגי אלא
, אם מועלין בסוף
מדרבנן
, ולדעת רבי מאיר ורבי שמעון, מועלין, וכמו שאמרה המשנה,
אבל מדאורייתא, אין מועלין.
מנא הני מילי
, מנין שאין מועלין בדם מן התורה?
אמר עולא: אמר קרא
, אמרה התורה בפרשת דם [ויקרא יז] "
ואני נתתיו לכם",
ודרשינן:
שלכם הוא
הדם, כחולין שלכם שאין בהן מעילה. מוכח שאינו קדשי גבוה .
דבי רבי ישמעאל תנא
: אמרה התורה בפסוק ההוא "ואני נתתיו לכם
לכפר
", ודרשינן:
לכפרה נתתיו
לדם, בתורת זריקת קדשים,
ולא ל
דין
מעילה
, ואין בו דין קדשים לענין מעילה. אמר הקב"ה: נתתיו לכם את הדם בשביל לכפר בשבילכם, ולא שיהא קרוי שלי למעול בו .
רבי יוחנן אמר: אמר קרא
[שם]: "
כי הדם הוא בנפש יכפר
", ודרשינן "הוא" משמע בהוויתו יהא:
הוא לפני כפרה, הוא לאחר כפרה
לעולם דינו שוה.
מה לאחר כפרה
, שנתן מתנות הדם,
אין בו מעילה
, כיון שכבר נעשית מצותו, ואין בו צורך גבוה, ואינו מ"קדשי ה'",
אף לפני כפרה, אין בו מעילה
.
ומקשינן:
ו
למה נדרוש כן, ועל אף שאמרה התורה שלעולם דינו שוה,
אימא
, הרי יתכן לומר בהיפך:
מה לפני כפרה יש בו מעילה
, מפני שיש בו צורך גבוה,
אף לאחר כפרה יש בו מעילה?
ומתרצינן:
וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ויש בו מעילה?!
שהרי כבר נעשית מצותו ושוב אינו מ"קדשי ה'". הלכך, על כרחך, לא תדרשנו כך, אלא מה לאחר כפרה אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה .
ותמהינן:
ולא
?! וכי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו?!