מגילה 28a — התלמוד בעברית

ולא ברכתי

בסעודה

לפני כהן

[משום דכתיב: "וקדשתו". ודרשינן: לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון, ולברך ראשון],

ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה,

דהיינו, הזרוע הלחיים והקבה.

דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה.

ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה

-

כאילו אוכל טבלים.

ולית הלכתא כוותיה

דרבי יצחק .

ותמהינן אהא דאמר רבי פרידא:

"ולא ברכתי לפני כהן", למימרא, דמעליותא היא

שתלמיד חכם לא יברך לפני כהן?

והא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם, שמברך לפניו אפילו כהן גדול,

שהוא

עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה. שנאמר: "כל משנאי אהבו מות".

ודרשינן:

אל תקרי "משנאי"

-

אלא "משניאי".

והאי תלמיד חכם - נמי גורם להשניאו, שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ, אומר: אין נחת רוח בתורה!

ומתרצינן:

כי קאמר איהו,

רבי פרידא, שלא בירך לפני כהן -

ב

ששניהם

שוין

קאמר. שגם הכהן היה תלמיד חכם [ולא ששוה לו ממש, דאם כן מאי רבותיה דרבי פרידא, הא כתיב: "וקדשתו"! אלא מיירי שגם הכהן תלמיד חכם, אלא שאינו חשוב כמותו, תוס'].

שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי,

שלפני שעליתי למטה - מחלתי לכל מי שעשה לי רעה, וכדלקמן.

וותרן בממוני הייתי. לא נתכבדתי בקלון חברי. כי הא, דרב הונא דרי מרא

[היה נושא מעדר]

אכתפיה. אתא רב חנא בר חנילאי, וקא דרי מיניה

דרב הונא.

אמר ליה

רב הונא:

אי רגילת דדרית

מרא נמי

במאתיך

[בעירך] -

דרי. ואי לא, אתייקורי אנא, בזילותא דידך

-

לא ניחא לי. ולא עלתה על מטתי קללת חברי. כי הא, דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה

[כשהיה עולה למיטתו],

אמר: שרי

[מחול]

ליה לכל מאן דצערן

.

וותרן בממוני הייתי. דאמר מר: איוב

-

וותרן בממוניה הוה.

דמנהגו של עולם, שמי שיש לו מלאכה מועטת לעשות, ששכרה חצי פרוטה, אומר לפועל: חצי פרוטה אני נותן לך, אלא, לפי שיש רק מטבע של פרוטה שלמה, בוא ונלך לחנוני, ונקנה שם ככר או ביצים בפרוטה, ונתחלק בהם.

ואילו איוב - וותרן היה.

שהיה מניח

את אותו חצי

פרוטה

שרגילין לתת

לחנוני

-

מממוניה,

והיה נותן כל הפרוטה לפועל .

שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים?

אתו גווזי

[העבדים שהיו משרתים את רבי נחוניא] -

וקא מחו ליה

לרבי עקיבא, לפי שהיו סבורים שהוא קץ בחייו של רבי נחוניא .

סליק

[עלה] רבי עקיבא, ו

יתיב ארישא דדיקלא

.

אמר ליה

לרבי נחוניא:

רבי,

כתיב: "את הכבש אחד תעשה בבקר",

אם נאמר "כבש", למה נאמר "אחד",

הא "כבש" - משמע אחד ?

אמר להו

רבי נחוניא לגווזי: חזינא ד

צורבא מדרבנן הוא

,

ולא קץ בחיי, אלא שרוצה ללמוד הנהגות שמביאות לאריכות ימים,

שבקוהו

[הניחוהו]!

אמר ליה

לרבי עקיבא: האי דכתיב:

"אחד",

דרשינן:

מיוחד שבעדרו.

ועתה השיב לו על שאלתו הראשונה, ו

אמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי

לשלם גמול רע למי שציערני,

וותרן בממוני הייתי.

לא קבלתי מתנות. כי הא, דרבי אלעזר, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה

-

לא הוה שקיל. כי הוה מזמני ליה

מבי נשיאה לסעודה -

לא הוה אזיל.

אמר להו

לדבי נשיאה:

לא ניחא לכו דאחיה? ד

הא

כתיב: "שונא מתנות יחיה"!

ואילו

רבי זירא, כי הוו משדרי ליה

מתנות

מבי נשיאה

-

לא הוה שקיל.

אבל

כי הוה מזמני ליה

הוה

אזיל. אמר: אתייקורי

הוא

דמתייקרי בי

[מתכבדים הם בזה שאני סועד אצלם, והנאתם היא, ואין זו מתנה].

ולא עמדתי על מדותי. דאמר רבא: כל המעביר

על מדותיו

-

מעבירין ממנו כל פשעיו. שנאמר: "נושא עון ועובר על פשע".

ודרשינן:

למי נושא

הקדוש ברוך הוא

עון

-

למי שעובר על פשע.

שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים?

אמר לו

: וכי

קצת בחיי,

שאתה שואלני אמאי הארכתי ימים?!

אמר לו: רבי! תורה היא, וללמוד אני צריך,

אולי אוכל גם אני לקיים .

אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע.

דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם

דמות אדם רשע

.

שנאמר

שאמר אלישע ליהורם מלך ישראל:

"לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך"

.

רבי אלעזר אמר

: המסתכל בדמות אדם רשע -

עיניו כהות! שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות",

והיינו

משום דאסתכל בעשו הרשע.

ותמהינן:

ו

כי

הא

דאסתכל בעשו

גרמא ליה?

והאמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. שהרי אבימלך קלל את שרה

-

ונתקיים בזרעה. שנאמר

שאמר אבימלך לשרה:

"הנה הוא לך כסות עינים", אל תקרי "כסות

עיניים" -

אלא "כסיית עינים"!?

ומתרצינן:

הא והא,

שני הדברים,

גרמא ליה

שכהו עיניו.

רבא אמר: מהכא

ילפינן לה, דכתיב:

"שאת פני רשע לא טוב".

בשעת פטירתו

של רבי יהושע בן קרחה,

אמר לו

רבי:

רבי, ברכני!

אמר לו: יהי רצון, שתגיע לחצי ימי.

אמר ליה:

ולכולהו,

לכל ימיך,

לא?!

אמר לו

: אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני, דאם כן, הרי אתה כל ימיך תהיה נשיא. וכי תרצה שבניך

הבאים אחריך

-

בהמה ירעו?

שלא יטלו בגדולתך, אלא יהיו הדיוטות כל ימיהם?!

אבוה בר איהי, ומנימן בר איהי. חד אמר: תיתי לי

[יבוא עלי שכר טוב ] - משום

דלא אסתכלי בכותי

.

וחד אמר: תיתי לי

-

דלא עבדי שותפות בהדי כותי

.

שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים?

אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי

,

ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני

,

ולא הרהרתי

בדברי תורה

במבואות המטונפות

,

ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה

[דהיינו, שגרסתי שגורה בפי תמיד],

ובלא תפילין,

ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע, ולא שינת עראי

.

ולא ששתי בתקלת חבירי

,

ולא קראתי לחבירי בחכינתו,

דהיינו שם גנאי שקוראין לו.

ו

איכא ד

אמרי לה: "בחניכתו".

דהיינו, אפילו באותו כינוי של דופי, שמסודר ובא לו ממשפחתו .

מתניתין:

ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב

-

אין מספידין בתוכו,

ואין מפשילין בתוכו חבלים

[והוא הדין דאין עושין בתוכו כל שאר מלאכות. אלא נקט להא, לפי שלצורך הפשלת חבלים צריך מקום מרווח פנוי, ובית הכנסת - גדול הוא, וראוי לכך],

ואין פורשין לתוכו מצודות

,

ואין שוטחין על גגו פירות,

ואין עושין אותו קפנדריא.

שנאמר: "והשמותי את מקדשיכם",

משמע -

קדושתן אף כשהן שוממין

.

עלו בו עשבים, לא יתלוש

-

מפני עגמת נפש,

שתהא לרואי בית הכנסת עגמת נפש על חורבנו, ויזכרו ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם, כדי שיבקשו רחמים שיחזור לקדמותו .

גמרא:

תנו רבנן: בתי כנסיות

-

אין נוהגין בהן קלות ראש.