מגילה 23b — התלמוד בעברית

ומתרצינן:

כיון דמשום כבוד תורה הוא

דעולה, לקרות

כנגדו

בנביא -

נמי לא בעי.

מתקיף לה רבא: והרי

הפטרת

"עולותיכם ספו"

[היא הפטרת פרשת צו],

דלא הויין עשרין וחד

פסוקין -

וקרינן!?

ומתרצינן:

שאני התם

-

דסליק עניינא

[שמסתיים הענין] קודם עשרין וחד פסוקין, ולהכי לא קרינן טפי.

ותמהינן:

והיכא דלא סליק עניינא

-

לא

פחתינן מעשרים ואחד פסוקין?

והאמר רב שמואל בר אבא: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן, וכי הוה קרינן עשרה פסוקי

בהפטרה -

אמר לן

רבי יוחנן:

אפסיקו!

ומתרצינן:

מקום שיש תורגמן

-

שאני,

משום דאיכא טרחא דציבורא אם יקראו הרבה .

דתני רב תחליפא בר שמואל: לא שנו

דאין פוחתין מעשרין וחד פסוקין,

אלא במקום שאין תורגמן. אבל מקום שיש תורגמן

-

פוסק

היכא דסליק עניינא, ואף אי לית בה כ"א פסוקין .

מתניתין:

אין פורסין על שמע,

דהיינו, אם באו מנין אנשים לבית הכנסת לאחר שקראו הציבור קריאת שמע, עומד אחד, ואומר קדיש, וברכו , וברכה ראשונה של קריאת שמע ["פורסין" מלשון פרוסה, דהיינו חצי הדבר ],

ואין עוברין לפני התיבה

[שליח ציבור] ,

ואין

הכהנים

נושאין את כפיהם

,

ואין קורין בתורה

בציבור,

ואין מפטירין בנביא,

ואין עושין מעמד ומושב

למת, שכשהיו נושאין את המת לקברו, היו יושבין לבכותו - ועומדין, וכך היו עושין שבע פעמים, והרוצה להספידו - סופדו,

ואין אומרים ברכת אבלים,

דהיינו ברכת רחבה [ובגמרא יתבאר מאי היא],

ו

כן אין עושין

תנחומי אבלים,

דהיינו, שכשהיו חוזרין מן הקבר, היו עומדים ומנחמים את האבל,

ו

כן אין מברכין

ברכת חתנים,

דהיינו שבע ברכות,

ואין מזמנין

על ברכת המזון

בשם,

דהיינו, לומר: "נברך אלקינו",

כל הדברים הללו - אין עושין אותם ב

פחות מעשרה

בני אדם.

וב

פדיון

קרקעות

של הקדש - בעינן עשרה,

תשעה

מהם ישראלים -

ו

חד

כהן.

ואדם,

אם בא להפדות מיד הקדש - דינו

כיוצא בהן,

כקרקעות [ובגמרא מפרש לה היאך אדם קדיש].

גמרא:

מנא הני מילי

דבעינן עשרה?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

ודרשינן:

כל דבר שבקדושה

-

לא יהא

נעשה ב

פחות מעשרה

.

מאי משמע,

היכי משתמע מהך קרא האי מלתא?

דתני רבי חייא: אתיא

בגזירה שוה ד

"תוך"

\-

"תוך".

ד

כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם,

במעשה קורח:

"הבדלו מתוך הע דה".

ואתיא

מעשה קרח בגזירה שוה:

"עדה"

-

"עדה"

ממרגלים.

דכתיב התם,

במרגלים:

"עד מתי לעדה הרעה הזאת".

מה להלן,

במרגלים -

עשרה

הוו, שהרי היו שנים עשר מרגלים, ויצאו יהושע וכלב מכלל "עדה רעה", שהרי לא היו באותה עצה,

אף כאן,

במעשה קרח -

עשרה.

והשתא ילפינן מקרח, בגזירה שוה ד"תוך - תוך", לדבר שבקדושה, דכתיב ביה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", דבעינן ביה עשרה.

שנינו במשנתינו:

ואין עושין מעמד ומושב

ב

פחות מעשרה.

מאי טעמא?

כיון דבעי

הממונה

למימר

להו לאותן מנחמים:

"עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו"

[דהיינו, שלאחר שהיו יושבין מעט, היה אומר להם הממונה: עמדו ולכו למקום אחר. רשב"ם בבבא בתרא דף ק' ע"ב], ב

בציר מעשרה

-

לאו אורח ארעא

להטריח שליח לכך, לקרותן "יקרים". דאם כן, מה הנחת למרובין?! שנינו במשנתינו:

ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים.

והוינן בה:

מאי ברכת אבלים?

ומבארינן:

ברכת רחבה.

דהיינו, שכשהיו מברין את האבל, היו עושין סעודה ראשונה ברחבה, ושם היו מברכין [כדאמרינן במס' כתובות דף ח' ע"ב, עיי"ש. וע"ע בתוס' הכא].

דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ברכת אבלים

מברכין

בעשרה, ואין אבלים מן המנין,

שהרי אומרין ברכה מיוחדת לאבלים בפני עצמן, ולמנחמין בפני עצמן, ואין כוללין אותן יחד [כדאמרינן התם במס' כתובות].

ברכת חתנים

-

בעשרה, וחתנים מן המנין

.

שנינו במשנתינו:

ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה.

מאי טעמא:

כיון דבעי למימר: "נברך לאלהינו"

,

ב

בציר מעשרה

-

לאו אורח ארעא

למימר ברכה בשם.

שנינו במשנתינו:

והקרקעות תשעה וכהן, ואדם

-

כיוצא בהן.

מנא הני מילי

דבקרקעות בעינן תשעה וכהן?

אמר שמואל: עשרה "כהנים" כתובים בפרשה

דהקדשות.

חד

"כהן" - בעינן

לגופיה,

למימר דבעינן כהן בפדיון קרקעות הקדש.

ואידך

קראי ד"כהן" -

הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט

-

אלא לרבות,

דאפילו ישראל מהני. להכי בעינן

תשעה ישראלים

-

וחד כהן

.

ומקשינן:

ואימא

דבעינן

חמשה כהנים וחמשה ישראלים,

דהא כהן שני שכתוב בפרשה - למעוטי אתא, אבל כהן שלישי - כבר לא בעינן ליה למעוטי, אם כן, אמר קרא דבעינן עוד כהן, וכן בכולן, חד למעוטי ולמימר דסגי ישראל, וחד למימר דבעינן עוד כהן!?

ומסקינן:

קשיא.

שנינו במשנתינו:

ואדם

הבא להפדות -

כיוצא בהן.

ותמהינן:

אדם מי קדוש

?

אמר רבי אבהו: ב

אדם ה

אומר: "דמי עלי"

מיירי.

דתניא: האומר "דמי עלי", שמין אותו כעבד

ונותן דמיו להקדש.

ועבד

הא

איתקש לקרקעות

.

דכתיב

בהו:

"והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה".

ולהכי, כי היכי דבקרקעות - בעינן עשרה, הכי נמי באומר "דמי עלי", ששמין אותו כעבד - בעינן עשרה.

מתניתין:

הקורא בתורה, לא יפחות משלשה פסוקים.

ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד,

כדי שלא יטעה המתורגמן, שהרי הוא מתרגם על פה, ועלול לטעות .