מכות 7a — התלמוד בעברית

אילעא וטוביה

היו שני עדים על הלואה. ושניהם,

קריביה

קרובי משפחה

דערבא

, של הערב להלואה

הוו

.

סבר רב פפא למימר

, שאינם נפסלים משום קורבה לבעל דין, כיון של

גבי

התובע והנתבע, שהם ה

לוה והמלוה

-

רחיקי נינהו

.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב

פפא

: הרי גם הערב הוא בעל דבר, כיון ד

אי לית ליה ללוה

ממון לפרוע החוב, וכי

לאו בתר ערבא אזיל מלוה

לתובעו את פרעון החוב!?

וכיון שהערב הוא בעל דבר בהלואה זו, אין קרוביו כשרים להעיד עליה.

מתניתין:

א.

מי שנגמר דינו, וברח

לפני שקיימו בו את הדין והעונש, וחזר,

ובא לפני אותו בית דין

שהתחייב בו -

אין סותרין את דינו!

אינם צריכים לחזור ולדון את דינו, אולי ימצאו לו זכות.

לפי שדין זה, שיש לנידון זכות לבקש שידונו אותו מחדש, הוא [במסכת סנהדרין מב] רק במי שמוציאין אותו להורג, שאם אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירים אותו ודנים שנית את דינו. אך אם ברח בלי טענה, אין בריחתו סיבה לחזור ולדונו.

[אך יש מפרשים, שהיות וברח, קנסוהו חכמים, שלא ישובו לדון את דינו. ערוך לנר].

אך אם הוא בא לבית דין אחר, צריכים הם לחזור ולדון את דינו.

ב.

כל מקום

שיעמדו שנים, ויאמרו: מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני

להריגה,

ופלוני ופלוני עדיו

-

הרי זה יהרג!

והגמרא מעמידה את דין הסיפא בחוץ לארץ, ששם גם בבית דין אחר אין צריך לחזור ולדון את דינו, ואת דין הרישא כשעלה לארץ ישראל, ולפיכך כשבא לבית דין אחר, סותרין דינו.

וכיון שכך, מסיימת המשנה בדין סנהדרין בכל מקום:

ג.

סנהדרין

-

נוהגת בארץ ובחוצה לארץ

.

והיינו, כל זמן שיש בית דין הגדול בלשכת הגזית, דנים הדיינים הסמוכים דיני נפשות בכל מקום.

ד.

סנהדרין ההורגת אחת בשבוע

, שבע שנים,

נקראת

"

חובלנית

".

שהיא מחבלת העולם, שהרי היו צריכים להיות מתונים בדין, ולמצא זכות בדיני נפשות.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה

.

והגמרא דנה בכוונתו, האם אפילו כשהורגת אחת לשבעים שנה היא נקראת, לדעתו, חבלנית, או שהוא אומר להיפך, שאם הורגת אחת לשבעים שנה זו היא שאינה נקראת חבלנית.

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין

בזמן שדנו בה דיני נפשות,

לא

היה

נהרג אדם מעולם

. לפי שהיינו בודקים את העדים בשאלות שלא ידעו להשיב. כמבואר בגמרא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: אם היו עושים כך,

אף הם

היו

מרבין שופכי דמים בישראל

, שלא ירתעו מהעונש בבית דין .

גמרא:

ומדייקת הגמרא מהרישא של משנתנו, ששנינו בה, הבורח וחזר ובא לפני אותו בית דין אין סותרין את דינו.

משמע כי דוקא

לפני אותו בית דין הוא דאין סותרין

, ולא דנים אותו מחדש.

הא

אם בא הנידון

לפני בית דין אחר

-

סותרין

דינו, ודנים אותו מחדש.

ומקשינן סתירה במשנה:

הא תני סיפא: כל מקום שיעמדו שנים, ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה נהרג

.

ומשמע שאף בבית דין אחר אין סותרין את דינו!

ומתרצינן:

אמר אביי: לא קשיא

.

כאן

, ברישא, מדובר שבית הדין השני שבא הנידון לפניו, היה

בארץ ישראל

, והדין הראשון היה בבית דין שבחוצה לארץ.

ולכן אם בא לבית דין אחר שבארץ ישראל, סותרין את דינו שנידון בחוץ לארץ.

ואילו

כאן

, בסיפא, מדובר שאף בית הדין השני היה

בחוץ לארץ

, ולכן אין סותרין דינו.

ומביא אביי מקור לחילוק הזה:

דתניא, רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח

: נידון ש

ברח מ

בית דין שב

ארץ

ישראל

לחוצה לארץ

, אחר שנגמר דינו, ובא שם לבית דין אחר -

אין סותרין את דינו

.

ואילו אם ברח

מ

בית דין ב

חוצה לארץ

ובא

ל

בית דין אחר ב

ארץ

ישראל -

סותרין את

דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל

, אולי ימצא לו פתח של זכות בארץ הקדש.

שנינו במשנה:

סנהדרין נוהגת

בארץ ובחוצה לארץ.

והוינן בה:

מנא הני מילי?

דתנו רבנן

: "

והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם

בכל מושבותיכם" [במדבר לה כט].

[רש"י על התורה שם, הביא שהספרי דורש כך מסוף הפסוק הזה, דכתיב "בכל מושבותיכם"].

למדנו לסנהדרין שנוהגת

בכל המושבות,

בארץ ובחוצה לארץ

.

ומקשינן:

אם כן

, שמכאן למדנו שנוהגת סנהדרין גם בחוצה לארץ,

מה תלמוד לומר

בפרשת שופטים [ספר דברים פרק טז] "שופטים ושוטרים תתן לך

בכל שעריך

", שמשמע בשעריך בלבד, דהיינו בשערי העיירות שבארץ ישראל, ולא בשערי העריות שבחוצה לארץ, שאינם "שערי עריך"?

בא הכתוב הזה ללמד, כי

ב

"

שעריך

", בארץ ישראל בלבד,

אתה משים בתי דינים בכל פלך ופלך

, מחוז ומחוז,

ובכל עיר ועיר

.

ו

אילו

בחוצה לארץ

אתה חייב להושיב בתי דינים רק

בכל פלך ופלך, ואי אתה

חייב להיות

מושיב

בתי דינים

בכל עיר ועיר

.

שנינו במשנה:

סנהדרין ההורגת

אחד בשבוע, נקראת חובלנית.

רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה.

איבעיא להו

: רבי אלעזר בן עזריה, שאמר "אחת לשבעים שנה", האם כוונתו שסנהדרין ההורגת אפילו פעם

אחת לשבעים שנה נקראת "חבלנית

", וכמו פעם אחת לשבוע אליבא דרבנן.

או דלמא

שפעם אחת בשבעים שנה

אורח

ארעא הוא

, כך היא דרך העולם, שיהרגו ולא ימצאו זכות, ורק ההורגת בפחות מכן הוא שנקראת חבלנית.

ומסקינן:

תיקו

.

שנינו במשנה:

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו וכו'

.

והוינן בה:

היכי הוו עבדי

, כיצד הם היו פוטרים את הנידון אף שהעידו עליו עדים שהרג?

רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרווייהו

, שהיו שואלים את העדים

ראיתם

אם אדם שהוא

טריפה הרג

הרוצח, או אדם

שלם

הוא

הרג?

דהיינו, האם בדקתם את הנרצח אחר מותו אם היה שלם, כי שמא היה "טריפה", שהיו בו דברים הגורמים לאדם שלא יחיה יותר משנה, ואין חייבין על הריגתו מיתה.

אמר רב אשי

: אפילו

אם תמצא לומר

שיענו העדים אכן בדקנוהו לאחר מיתה, לראות אם אינו טריפה, ומצאונהו כי אדם

שלם

ובריא

הוה

, שמעידים שבדקוהו מכל סיבות הטריפה, עדיין חששו מלהורגו, כי

דילמא ב

אותו

מקום

שהכהו הרוצח ב

סייף

-

נקב הוה!

דהיינו, שמא הנקב שעושה את האדם "טריפה" היה באותו מקום שבו פגע הרוצח בנרצח בסייף, ואי אפשר עתה לדעת אם במקום הזה לא היה נקב שעושה את האדם טריפה.

ולכן לא שייך לעולם להרוג רוצח שרצח בסייף.

ועדיין תמהינן: הרי פטור זה הוא רק במיתה שחייבים רוצחים.

אך

בבועל את הערוה

שחייב מיתת בית דין,

היכי הוו עבדי

, כיצד היו עושים לפוטרו מן המיתה?

ומבארינן:

אביי ורבא, דאמרי תרווייהו

:

שואלים היו את העדים: האם

ראיתם

שהוא בועל את הערוה

כ

מי שמכניס

מכחול בשפופרת?

משל הוא לדרך ניאוף. וכיון שאין העדים מסתכלים בכך, היה הבועל נפטר מעונש המיתה.

ומקשינן: אם כן,

ורבנן

שלדעתם כן היו הורגים את הבא על הערוה

היכי דיינו?

על איזה עדות סומכים להורגו, והרי אין העדים רואים את העבירה בדקדוק.

ומתרצינן:

כשמואל

-

דאמר שמואל

: דין עדות

במנאפים

-

משיראו כמנאפים!

די בכך שיראו העדים שנוהגים כדרך תשמיש כדי לחייב את הבועל והנבעלת, ואינם צריכים להעיד שראו כמכחול בשפופרת.

הדרן עלך פרק כיצד העדים

--- title: "חברותא - מכות — פרק שני - אלו הן הגולין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02361.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - אלו הן הגולין

Оригинал главы פרק שני - אלו הן הגולין

מתניתין:

אלו הן הגולין

לערי המקלט:

ההורג נפש בשגגה,

וחלוק דינו לפי האופן שנעשית הפעולה שגרמה להרוג את חבירו:

אם

היה מעגל במעגילה,

טח את גגו המשופע, בטיט, ומחליקו בחתיכת עץ של טייחים הנקראת "מעגילה", ודחפה לפניו, בשיפוע הגג לצד מטה,

ונפלה עליו, והרגתו

.

או ש

היה משלשל בחבית

, מורידה מהגג למטה, ובודאי נזהר שלא תשבר, כדי שלא יפסיד את החבית,

ונפלה עליו, והרגתו

.

או שהוא עצמו

היה יורד בסולם

, במדרגות, ונזהר ביותר שלא יפול ויחבל,

ונפל עליו, והרגו

בכובד גופו -

בכל האופנים האלו

הרי זה גולה!

לשון הרמב"ם [פרק ו מהלכות רוצח]: שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק, ודבר קרוב הוא להיות. שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה. והואיל ולא זרז עצמו ותקן מעשיו יפה בשעת ירידה - יגלה.

ובכל דוגמא יש חידוש על קודמתה, שאף אם נזהר יותר, עדיין לא נחשב כאונס אלא כשוגג.

אבל אם היה מושך

אליו

במעגילה,

שהיה עסוק במשיכת העץ המחליק אליו ונשמטה מידו,

ונפלה עליו, והרגתו

.

או ש

היה דולה בחבית

והיה מגביהה מלמטה למעלה,

ונפסק החבל, ונפלה עליו, והרגתו

.