מכות 15b — התלמוד בעברית

ומתרצינן,

מידי הוא טעמא,

הלא לא הוצרך לדרוש ש"כל ימיו בעמוד והחזר קאי"

אלא לרבי יוחנן,

מפני שסבר שלא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו, והוקשה לו שהעשה "לו תהיה לאשה" קודם לאיסור לאו של גירושיה, ולכך העמיד שהלאו הזה מנותק לעשה כל ימיו.

ולשיטתו ניחא דרשה זו, כי

ה

לא

אמר רבי יוחנן לתנא

, לאמורא ששנה לפניו ברייתא [לקמן]:

תני

"רק אם

בטלו

לעשה בידים,

חייב

מלקות. אבל אם

לא ביטלו

לעשה בידים אלא עדיין לא קיימו,

פטור

ממלקות". ויכול הוא לתקן הלאו כל ימיו, כל עוד לא הדירה הנאה ממנו לעולם, בנדר שאין לו הפרה, ולא ביטל בידים את העשה.

[אך ריש לקיש, השונה להלן בברייתא "קיימו ולא קיימו", לא דורש ש"כל ימיו בעמוד והחזר". והוא סובר שהעשה הוא לפני הגירושין, והדין של לאו שקדמו עשה שוה לדין לאו שניתק לעשה. ולשיטתו, אם יחזירנה מיד כשיזהירוהו בית דין, לא ילקה. אך אם יתעכב מלקיים את העשה ילקה מיד, על אף שעדיין קיימת האפשרות להחזירה].

דתני תנא

, שנה אמורא ברייתא

קמי דרבי יוחנן

:

כל מצות לא תעשה שיש בה

גם מצות

קום עשה,

הרי -

א. אם

קיים עשה שבה

, הוא

פטור

ממלקות על עשיית הלאו.

ב. ואם

ביטל עשה שבה

-

חייב

מלקות.

אמר ליה

רבי יוחנן לתנא ששנה לפניו:

מאי קאמרת?

כיצד אתה יכול לשנות את הברייתא בגירסא שכזאת? והרי ממה נפשך -

אם אתה שונה בה בתחילתה, "

קיים

עשה שבה

פטור

ממלקות", הרי בהכרח, שרק קיומו בפועל של העשה פוטר אותו ממלקות על עבירת הלאו, וכל עוד הוא לא קיים את העשה, מלקין אותו בית דין על עבירת הלאו, גם אם עתה עדיין קיימת לפניו האפשרות לקיים את העשה.

ואם כן, כאשר אתה בא לשנות בסופה של הברייתא את הצד ההפוך, כך עליך לשנות: "ואם

לא קיים

עשה שבה -

חייב

מלקות"!

והיינו, שיש להלקות אותו מידית על הלאו, כל עוד אינו מקיים את העשה, ואפילו אם לא ביטל בידים את האפשרות לקיים את העשה המתקן את הלאו.

ואם כן, למה שנית את הברייתא בלשון האומרת שרק אם "ביטל [בידים] עשה שבה, [ושוב אינו יכול לקיימו ולתקן את הלאו] חייב".

ומאידך, אם הינך שונה בסוף הברייתא בדוקא "

ביטל

עשה שבה

חייב

מלקות", הרי בהכרח, שרק ביטול בידים של העשה המתקן את הלאו מחייב אותו מלקות.

ואם כן, עליך לשנות בתחילת הברייתא את הצד ההפוך, כך:

לא ביטל

בידים את העשה המתקן את הלאו [אם כי לא קיימו] -

פטור

ממלקות!

ולמה הינך שונה בתחילת הברייתא "קיים עשה שבה - פטור"!?

ולכן, אמר לו רבי יוחנן לאמורא ששנה לפניו את הברייתא: אל תשנה את הברייתא הזאת כפי ששנית עד כה. אלא

תני,

עליך לשנות את דברי הברייתא בלשון הזאת:

א. רק אם

ביטלו

לעשה שבה בידים - חייב מלקות.

ב.

ו

אולם, אם

לא ביטלו

לעשה בידים, אף שעדיין לא קיימו, פטור ממלקות, עד שיבטל העשה בידים. כי בלאו הניתק לעשה, אין מתחייבים עליו מלקות אלא אם ביטל אחר כך בידים את האפשרות לתקן את הלאו.

ו

אילו

רבי שמעון בן לקיש

חולק על רבי יוחנן, ו

אומר,

שאין חיוב המלקות בלאו הניתק לעשה תלוי בביטול העשה בידים, אלא הוא תלוי בקיומו או באי קיומו של העשה בשעה שיזהירנו בית דין לקיימו.

כי סובר ריש לקיש שחיוב המלקות בלאו הניתק לעשה חל מיד בשעת עשיית הלאו. אך כיון שניתק הלאו לעשה, איפשרה לו התורה לקיים את העשה תחת עונש המלקות. אך כאמור, הוא כבר התחייב במלקות כבר בשעת עבירת הלאו! ולכן שונה ריש לקיש את דברי הברייתא הזאת כך:

א.

קיימו

לעשה שבה בשעה שהזהירוהו בית דין לקיימו, אינו לוקה את המלקות שהתחייב בהן, כי איפשרה לו התורה לקיים את העשה, במקום שילקה.

ב.

ו

אם

לא קיימו

לעשה שבה בשעה שהזהירוהו בית דין לקיימו, ולא קיים, הרי הוא לוקה את המלקות [שכבר התחייב בהן בשעה שעבר על הלאו]. זאת, על אף שעדיין הוא מצווה לקיים את העשה.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

במאי קא מיפלגי

רבי יוחנן וריש לקיש? -

בהתראת ספק קא מיפלגי

-

מר

, רבי יוחנן,

סבר, התראת ספק

-

שמה התראה

.

ולכן אמר שלוקה כשמבטל העשה, כי לשיטתו רק בביטול העשה נגמרת עבירתו לגבי חיוב מלקות. ולכן, כשמתרים בו שלא יעשה את הלאו הניתק לעשה, עדיין ספק הוא בשעת ההתראה שמא לא יבטל גם את העשה. ובכל זאת, אם ביטל לבסוף, לוקה משום ההתראה הזו המסופקת [ואי אפשר להתרות בשעת ביטול העשה, כי זמן ההתראה הוא רק בשעה שעובר על הלאו.

ו

אילו

מר

, ריש לקיש,

סבר, התראת ספק לא שמה התראה.

לכן הוכרח לומר שלוקה על הלאו, שנגמר מייד בשעת עשייתו, וההתראה עליו ודאית, ורק ניתנה לו אפשרות לקיים עשה במקום המלקות, וכשבא לבית דין מתברר אם מקיים את העשה, ואם לא, ילקה.

ואזדו

, והלכו רבי יוחנן וריש לקיש

לטעמייהו

-

דאיתמר

: האומר "

שבועה שאוכל ככר זה, היום!

",

ועבר

כל

היום, ולא אכלה

-

רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוויהו: אינו לוקה.

אך כל אחד אמר טעם אחר לסיבת פטורו ממלקות.

רבי יוחנן אומר: אינו לוקה

-