קידושין 68b — התלמוד בעברית

אבל

ולדה

של השפחה שהיא

כמותה

וכמבואר במשנתנו -

מנלן?

משום

דאמר קרא

בשפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי [שהוא ישראל גמור]: "אם אדוניו יתן לו אשה וילדו לו בנים או בנות,

האשה

[השפחה הכנענית]

וילדיה תהיה לאדוניה

והוא יצא [מן האדון] בגפו". הרי שאין הבן יוצא חפשי עם אביו, אלא עבד הוא כאמו.

ושבה הגמרא לפרש את משנתנו:

נכרית

שלא תופסים בה קידושין, כמבואר במשנתנו -

מנלן?

משום ד

אמר קרא

[דברים ז] גבי שבעת העממין שבארץ ישראל: "כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך, החתי והגרגשי ... ונתנם ה' אלהיך לפניך והכיתם.

לא תתחתן בם

, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי, ועבדו אלהים אחרים". ולשון הכתוב משמע ש"לא יהא לך חתון בם". הרי שאין תופסין קידושין בגויה. עוד דנה הגמרא:

אשכחנא

, אכן מצאנו לימוד

דלא תפסי בה

[בגויה]

קידושי

, אבל שיהא

ולדה כמותה

כמבואר במשנתנו -

מנלן?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי

:

משום

דאמר קרא

גבי שבעת העממין: "ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך.

כי יסיר

[בנו של הגוי אשר תתן לו את בתך]

את בנך

[כלומר: את בן בתך הנולד להם]

מאחרי

, ועבדו אלהים אחרים"

\-

הרי שלא הקפיד הכתוב לחשוש על הסרת הבן היוצא מהם מאחרי ה', אלא כשאתה נותן את בתך לבנו. אבל כשאתה לוקח את בתו לבנך, לא הקפיד הכתוב על הסרת הבן היוצא מהם מאחרי ה', שהרי לא אמר הכתוב אלא "כי יסיר", חתנך הגוי את נכדך הישראל, ולא אמר "כי תסיר" כלתך הנכרית את נכדך הנכרי - הרי למדנו: רק

בנך

[כלומר: נכדך]

הבא מישראלית

דהיינו מבתך שהיא ישראלית ונשואה לגוי

\-

קרוי

"

בנך

", שהוא מתיחס אחריך, וישראל הוא, ולכן הקפידה התורה על הסרתו מאחרי ה' על ידי חתנך הנכרי -

ואין בנך

[נכדך]

הבא מן הגויה

כלומר: בן של בנך הנשוי לגויה -

קרוי

"

בנך

"

אלא

קרוי הוא "

בנה

", שאינו מתיחס אחריך, אלא גוי הוא.

אמר רבינא: שמע מינה

ממה שאמרה התורה "כי יסיר את בנך", ומפרש לה רבי יוחנן שהכוונה היא לבן בתך:

בן בתך הבא מן הגוי, קרוי

"

בנך

", שהוא מתייחס אחריך, וישראל הוא.

ודנה הגמרא:

נימא קסבר רבינא

[האמנם יש לומר שסובר רבינא] ש

גוי ועבד הבא על בת ישראל

-

הולד ממזר!

מאחר שאמר רבינא שגוי הבא על בת ישראל - הולד ישראל הוא, אם כן, הרי שייך בו פסול ממזרות כשאר ישראל, והיות והוא נולד בעבירה ממי שאין קידושין תופסין לו בה, והרי הוא ממזר. וכמו ששנינו בכלל השלישי במשנתנו: "וכל מי שאין לה עליו קידושין, הולד ממזר". אף ולד הנולד מביאת חייבי לאוין וחייבי עשה, שאינו נעשה ממזר, הרי הוא "פגום" לכהונה. והיינו שאם בת היא, הרי היא אסורה לכהן מצד שהיא "מזוהמת". ואם בן הוא נחלקו הראשונים, אם פוסל הוא אשה בביאתו, כמו חלל הפוסל בביאתו, או שאין פגימה שכזו שייכת בבן אלא רק בבת. ודחינן:

נהי ד

ולד

כשר

גמור

לא הויא

הולד הנולד מביאת גוי בבת ישראל, מכל מקום גם

ממזר לא הוי

, אלא רק "

פסול

"

מיקרי

, שפגום הוא לכהונה.

והיינו, אף על גב שאכן יש לך להוכיח שאינו כשר גמור, כי היות וישראל הוא, ונולד ממי שאין ביניהם תפיסת קידושין פגום הוא לכהונה משום שהוא נולד בעבירה, בוהכרח שלכל הפחות יש לו פסול לכהונה, וכשאר ישראל הנולדים מחייבי לאוין או חייבי עשה שהם פגומים לכהונה ; אבל מכל מקום, לא תלמד מדברי רבינא שהוא ממזר, אף שישראל הוא ושייך בו פסול ממזרות. כי לא שנינו במשנתנו דין הממזרות בכל מי שנולד מזוג שאין בין בני הזוג תפיסת קידושין, אלא כך שנינו "כל מי שאין לה עליו קידושין, אבל יש לה על אחרים קידושין, הולד ממזר". ואילו בת ישראל הנבעלת לגוי, הרי אין קידושין תופסין לגוי בשום בת ישראל ולא בזו בלבד, ולפיכך אינו ממזר. וכאן שבה הגמרא, לנלמד בגמרא לעיל, שאין תפיסת קידושין בגויה מ"לא תתחתן בם", ושולד הנכרית כמוה, מהפסוק "כי יסיר", ומקשינן:

והרי

ההוא

קרא ד"לא תתחתן בם, בתך לא תתן, כי יסיר" - רק

בשבעה גויים

שבארץ ישראל הוא ד

כתיב

, ואכן למדנו ממקרא זה, שאין תופסים להם קידושין וולד בנותיהן כמותן.

אבל

שאר

שבעים

אומות

-

מנלן

דלא תפסי בהן קידושין, וולד בנותיהן כמותן? ומשנינן: כי

אמר קרא

באותה פרשה: "

כי יסיר את בנך

", ולמדנו

לרבות

אף את

כל

הגויים

המסירים

מאחרי ה'. דהיינו כל הגויים.

א. נחלקו רבי שמעון וחכמים [בבא מציעא קטו א], בדין מה שאמרה תורה [דברים כד יז]: "ולא תחבול בגד אלמנה [לא תמשכן בחובך את בגד האלמנה בעלת חובך] ", אם דין זה אמור אף באלמנה עשירה, או רק בעניה.

והנידון הוא, שהרי טעם התורה באיסור למשכן בגד אלמנה הוא משום שאמרה תורה [דברים כד יב]: "ואם איש עני הוא, לא תשכב בעבוטו". ונמצא שאם אתה ממשכן בגד אלמנה, הרי בכל בוקר אתה חובלה ולערב אתה מחזיר לה, ורואים השכנים איש זר היוצא ונכנס בבית אשה שחרית וערבית, ויוצא על האלמנה שם רע. וטעם זה נוגע רק לאלמנה עניה, שאין לה אלא בגד אחד, ונמצא שאתה מגיע תדיר לביתה. ולא בעשירה, שיש לה בגדים אחרים מלבד הבגד שהיא ממשכנת לצורך ההלואה.

ואילו חכמים סוברים: רק במקום שפירשה התורה את טעמה, אכן אומרים אנו שהוא בא ללמדנו שבמקום שאין טעם זה לא קיים דין התורה, אבל במקום שלא פירשה התורה את טעמה, אף שיודעים אנו את טעמה, מכל מקום לא משתנה הדין, ואף במקום שלא שייך טעם זה, דין התורה אינו משתנה.

ב. מאחר שטעם התורה במה שאסרה את החיתון עם שבעה עממין, הוא משום החשש שבן הזוג הגוי או משפחתו יסירו את לב הישראל שנכנס לביתם מאחרי ה', ויתעוהו לעבוד עבודת אלהים אחרים [וכאשר פירשה התורה את הטעם "כי יסיר את בנך מאחרי, ועבדו אלהים אחרים"], אם כן, אין איסור "לא תתחתן" האמור בפרשה זו אלא בשבעה עממין, ולא בשאר אומות שבחוצה לארץ, שהם אינם אדוקים בעבודה זרה כל כך, ומנהג אבותיהם בידיהם, ואין הם להוטים להתעות אחרים אחריהם.

ומכל מקום, מיעוט זה של שאר אומות שבחוץ לארץ תלוי מקורו במחלוקת רבי שמעון וחכמים.

לפי רבי שמעון אין אנו צריכים מקרא לזה כלל, שהרי גם אם לא היתה התורה מפרשת את הטעם, מעצמנו היינו מבינים שזה הוא הטעם. ומאחר שטעם זה אינו שייך באומות שבחוצה לארץ, אין הם בכלל איסור הפרשה.

אבל לחכמים, שאין הם ממעטים שום דבר, ואף שאין בו את הטעם הידוע לנו, אם לא כשכתבה התורה את הטעם במפורש, נמצא שצריכים אנו את את טעם התורה האמור ב"כי יסיר", כדי למעט שאר אומות שבחוצה לארץ.

ומקשינן: והרי "כי יסיר את בנך מאחרי, ועבדו אלהים אחרים", אינו מיותר, לפי שהוצרך הכתוב ללמדנו שאין איסור "לא תתחתן" נוהג באומות שבחוצה לארץ, היות ואין לחוש להם - שאינם אדוקים בעבודה זרה - שיסירו את לבו של הישראל הנישא להם מאחרי ה' לעבוד אלהים אחרים.

הניחא לרבי שמעון, דדריש

בכל מקום

טעמא דקרא

, ולפיו אף אם לא היה אומר הכתוב "כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים", מעצמי הייתי אומר, כיון שודאי זה הוא טעם התורה, אם כן אין איסור התורה אמור אלא באומות אלו, ולא באומות אחרות שבחוצה לארץ. ואם אף על פי כן כתבה התורה "כי יסיר", ריבויא הוא, ובא לרבות לענין אי תפיסת קידושין ואת הדין ש"ולדה כמותה" אף את כל הגויים.

אלא לרבנן

החולקים על רבי שמעון, ואינם לומדים הלכות משום טעמים שלא נכתבו במפורש בתורה, הרי נמצא שאם לא היתה התורה אומרת בהדיא את הטעם ד"כי יסיר", לא הייתי לומד למעט את איסור "לא תתחתן" משאר אומות, ואם כן אין פסוק זה מיותר ואי אפשר ללמוד ממנו שאין קידושין תופסין בגויה ודין "ולדה כמותה" בשאר גויים, ואם כן

מאי טעמא

, כלומר: מהיכן דינים אלו נלמדים בשאר אומות?

ומשנינן: כי

אמר קרא

[דברים כא י]: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ... והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ... והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים,

ואחר כן תבוא אליה ובעלתה

והיתה לך לאשה",

מכלל

זה אתה למד,

דמעיקרא

, קודם ששהתה בביתך, וקודם שהתירה לך התורה אותה, לא קרינן בה "והיתה" שהוא לשון קידושין, ו

לא תפסי בה

, ביפת התואר, ובשאר הגויות שאינם משבע עממין כמותה -

קידושין

.

ואכתי מקשינן: אכן,

אשכחן דלא תפסי בה

בגויה שאינה משבע עממין -

קידושין

. אך מיהו,

ולדה

שהוא

כמותה

בשאר עממין,

מנלן?

ומשנינן: כי

אמר קרא

: "

כי תהיין

[לשון הויה וקידושין]

לאיש

שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה.

וילדו לו

[לאיש] בנים", וללמדנו הוא בא:

כל היכא דקרינן ביה

"

כי תהיין

",

קרינן ביה

"

וילדו לו

".

כל בעילת איש באשה שיש בה מציאות של קידושין [ואפילו אם אינה יכולה להתקדש לבועלה אלא לאחרים בלבד], הולדות היוצאים מביאה זו הם לבועל, שמתייחסים אחריו -

ו

אילו

כל היכא דלא קרינן ביה

"

כי תהיין

", שלא תיתכן בבועל או בנבעלת מציאות של קידושין, לפי שהאחד מהם גוי ואינו בר תפיסת קידושין,

לא קרינן ביה

"

וילדו לו

", שאין הולדות מתייחסים לאביהם כלל.

ומקשינן:

אי הכי

, שאתה דורש כן, הרי

שפחה

הנבעלת לישראל, ולא תיתכן מציאות קידושין ביניהם,

נמי

נילף ממקור זה שאין הולדות מתייחסים לאביהם, ולכן עבדים הם כמו אמם, ולמה הוצרכנו ללמוד זאת מ"האשה וילדיה תהיה לאדוניה"!?

ומשנינן:

אין הכי נמי

, שממקרא זה יכולים אנו ללומדו, ואין צורך ללמוד את דין משנתנו מ"האשה וילדיה".

אלא

, אם כן "

האשה וילדיה תהיה לאדוניה

"

למה לי

, שכתבה כן התורה, והרי כבר ידענו שהרי הם עבדים כאמן מ"וילדו לו"!?

ומשנינן: לא הוצרך הפסוק אלא

לכדתניא

: