קידושין 58a — התלמוד בעברית

ואין לי אלא

חולין

תמימים

הראוים ליקרב

שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה,

מנין לרבות

אף חולין

בעלי מומין

שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה -

ואפילו אם הייתי נדחק ואומר ש

מרבה אני בעלי מומין

שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה,

שכן מין הכשר

להקרבה -

עדיין הייתי אומר:

ומנין לרבות את החיה

שהיא אסורים באכילה כשנשחטה בעזרה -

ואפילו אם הייתי נדחק ואומר, ש

מרבה אני את החיה

שהיא אסורה באכילה כשנשחטה בעזרה, משום

שהיא בשחיטה כבהמה

-

עדיין הייתי אומר:

מנין לרבות את העופות

שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה? ולפיכך

תלמוד לומר

: "

ושחטו

" "

ושחט אותו

" "

ושחט אותו

", כלומר: היות ונתרבו אלו לאיסור שחיטה כמו התמימים, נתרבו גם לאיסור אכילה כמו התמימים.

יכול לא ישחוט

חולין בעזרה,

ואם

עבר ו

שחט ישליכנו לפני כלבים

, כלומר: יהא מותר בהנאה?

תלמוד לומר

: "ובשר בשדה טריפה [הוא בשר שיצא חוץ ממחיצת היתירו, כגון עובר שהוציא את ידו ממעי אמו, שבטן אמו היא מחיצתו של העובר לענין שחיטה, ששחיטת אמו מתירתו]

לכלב תשליכון אותו

".

ולפיכך הוסיפה התורה ואמרה: "אותו", כדי ללמד:

אותו

את הבשר שנאסר משום שיצא חוץ למחיצתו -

אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך

לכלב את מה שאסר משום שנכנס לפנים מן המחיצה, דהיינו

חולין שנשחטו בעזרה

, וללמד שהם אסורים אף בהנאה.

מספרת הגמרא, ד

אשכחינהו

[מצאם]

מר

יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה, דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה

[כשהיו עומדים על פתח ישיבתו של רבה],

אמר להו

מר יהודה:

תניא: המקדש בפטר חמור

קודם עריפה,

בבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה

:

רבי שמעון אומר: מקודשת

, כי לדעתו בשר בחלב מותר בהנאה, כמבואר לעיל משמו; וכן אמר רבי שמעון לעיל שפטר חמור מותר בהנאה קודם עריפה ; וטעם חולין שנשחטו בעזרה מתבאר בסוגייתנו.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת

, כי לדעתם כל אלו איסורי הנאה הם.

והקשה להם מר יהודה:

אלמא

, הרי מוכח מברייתא זו

חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון לאו

אסורים מ

דאורייתא

בהנאה.

ורמינהו

מהא דתניא:

רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה

.

והשתא תיקשי: הניחא אם אסורים הם בהנאה מן התורה, יש לומר שגזרו חכמים שיישרפו ולא די להם בקבורה [כשאר איסורי הנאה שלא ציותה התורה לשורפם], משום שמא יאמרו: "קדשים הם שנפסלו", ויאמרו, שדי לפסולי המוקדשין בקבורה, ואינו כן אלא דינם בשריפה מן התורה ; ומאחר שחייבו חכמים שריפה בבהמה שנשחטה בעזרה, שוב לא חילקו ואמרו: כל הנאסר משום חולין שנשחטו בעזרה ואפילו חיה שאין בה גזירה זו, אף היא תישרף.

אבל אם כל עיקר איסור הנאת חולין שנשחטו בעזרה הוא מדרבנן, אם כן לא היה להם להחמיר ולחייבם בשריפה, אלא בבהמה בלבד, ומשום גזירה שלא יאמרו פסולי המוקדשים נקברים, אבל בחיה שאין שייך בה גזירה זו, לא היה להם להחמיר.

אישתיקו

רב יוסף ורב שמואל, כי לא ידעו לענותו!

אתו לקמיה דרבה

[באו רב יוסף ורב שמואל לפני רבה], וסיפרו את אשר הקשה להם מר יהודה:

אמר להו

רבה לרב יוסף ורב שמואל:

פלגא

אוקמינכי

[איש קנתרן ורגיל לחלוק על חביריו, השתיקכם]! ואין קושיתו קושיא, כי:

לעולם סובר רבי שמעון: חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ולכך תישרף גם החיה, ואילו

הכא

בברייתא שאמר בה רבי שמעון, שהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה הרי היא מקודשת -

במאי עסקינן: כגון שנשחטה

בעזרה

ונמצאת טריפה, ורבי שמעון לטעמיה

שהוא מתיר חולין שנשחטו בעזרה כשנמצאו טריפה ; וכ

דתניא

:

השוחט את הטריפה

הניכרת,

וכן השוחט ונמצאת טריפה

על ידי בדיקה לאחר השחיטה,

וזה וזה

הם

חולין

שנשחטו

בעזרה: רבי שמעון מתיר בהנאה

, משום שהוא סובר בכל מקום: "שחיטה שאינה ראויה [להתיר את הבשר באכילה] לא שמה שחיטה", ואין אלו חולין "שנשחטו" בעזרה.

וחכמים אוסרים

לשיטתם בכל מקום, שאף "שחיטה שאינה ראויה" שמה שחיטה.

שנינו במשנה:

מכרן וקידש בדמיהן מקודשת

:

ומפרשינן:

מנלן

, שאין איסורי הנאה אלו תופסין את דמיהן באיסור הנאה?

מדגלי רחמנא

, היות וגילתה התורה

בעבודת כוכבים

: "פסילי אלהיהם תשרפון באש ... ולא תביא תועבה אל ביתך

והיית חרם כמוהו

", וללמד:

כל שאתה מהייה הימנה

[מן התועבה היא עבודה זרה], כגון שמכרה וקיבל דמיה,

הרי הוא כמוהו

ליאסר בהנאה, הרי למדנו:

מכלל דכל איסורים שבתורה

שנאסרו בהנאה

שרו

דמיהם.

ומקשינן:

ו

אדרבה

נילף מינה

[נלמד מעבודת כוכבים] לכל איסורי הנאה שבתורה, שהם תופסין את דמיהם באיסור!?

ומשנינן:

משום דהוה עבודת כוכבים ושביעית, שני כתובים הבאים כאחד

שהם תופסים את דמיהם באיסורם,

וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין

למקום אחר.

שואלת הגמרא: הכתוב ב

עבודת כוכבים

היינו

הא דאמרן

[זה שאמרנו]: "והיית חרם כמוהו".

והכתוב השני ב

שביעית מאי היא?

דתניא:

כתיב: "

יובל היא קודש תהיה לכם

", השוה הכתוב את היובל לקודש, כדי ללמד:

מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת דמיה

, כלומר: הפסוק בא ללמד שהיובל תופס את דמיו, ושביעית נלמד ממנו משום שאף הוא אסור בחרישה וזריעה, והוקש ליובל.

שמא תאמר:

אי מה קודש תופס את דמיו ו

הוא עצמו

יוצא לחולין, אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין!?

תלמוד לומר

: "קודש

תהיה

"

בהוייתה תהא

ולא תהיה מותרת.

כיצד

השביעית תופסת את דמיה ואין יוצאת לחולין:

לקח בפירות שביעית בשר: אלו ואלו מתבערים בשביעית

בזמן הביעור של הפירות, כי השביעית תפסה את דמיה, והיא עצמה אינה יוצאת לחולין.

אבל אם הלך ולקח

בבשר

שנתפס בקדושת שביעית -

דגים: יצא בשר

מקדושת שביעית, ו

נכנסו דגים

תחתיו, ומתבערים הדגים בזמן הביעור של הפירות.

הלך ולקח

בדגים יין: יצאו דגים

ו

נכנס יין

.

ביין שמן, יצא יין

ו

נכנס שמן

-

הא כיצד: אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופירי עצמו

[פירות שביעית עצמם] לעולם

אסור

.

ואכתי מקשינן על מה שנתבאר מקור לאיסורי הנאה שאינם תופסים דמיהם שהוא משום ד"שני כתובים הבאים כאחד" הם:

הניחא למאן דאמר

: שני כתובים הבאין כאחד

אין מלמדין, אלא למאן דאמר

: שני כתובים הבאים כאחד

מלמדין, מאי איכא למימר!?

והרי אדרבה יש לנו ללמוד מעודה זרה ושביעית, שאיסורי הנאה תופסים את דמיהם.

ומפרשינן:

מיעוטי כתיבי

הן בעבודה זרה והן בשביעית, ללמד שהם ולא אחרים:

ד

כתיב הכא

בעבודה זרה: "

כי חרם הוא

", "הוא" למעט הוא בא איסורים אחרים

; וכתיב התם

בשביעית: "

יובל היא

", ו"היא" בא למעט:

היא אין

, אבל

מידי אחרינא

-

לא

.

מתניתין:

המקדש בתרומות

,

ו

המקדש

במעשרות, ו

המקדש

במתנות

[זרוע לחיים וקיבה],

ובמי חטאת

[מים שמערבים בהם את אפר הפרה האדומה],

ובאפר פרה

אדומה -

הרי זו מקודשת

.

ואפילו ישראל

, ומפרש לה בגמרא.

גמרא:

אמר עולא

:

טובת הנאה

שיש לישראל בתרומות מעשרות ובמתנות,

אינה ממון

לקדש בו את האשה, כלומר: המקדש את האשה בפירות של מתנות כהונה [תרומה וזרוע לחיים וקיבה, או במעשרות] שהוא צריך ליתנם לכהן או ללוי, אך יכול הוא ליתנם לכל כהן שירצה, ויכול הוא לקבל טובת הנאה מאדם כדי שיתננה לכהן מסוים, והוא מקדש באלו את האשה, אין היא מקודשת.

איתיביה רבי אבא לעולא

ממשנתנו:

המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות, במי חטאת ובאפר פרה, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל

.

ומשמע דהכי קאמר: אפילו אם ישראל מקדש באלו, הרי היא מקודשת; הרי שאף על פי שאין לו בהם אלא טובת הנאה שיכול ליתנו לכל כהן או לוי שירצה, הרי היא מקודשת, משום שנתן לה את אותה הזכות!?

אמר ליה

עולא לרבה:

כהן ולוי שיש להם טבלים, הרי הם מפרישים תרומה ומעשר להוציא את הפירות מידי טבל, ואולם אין הם צריכים לתת אותם לכהן או ללוי, אלא הם עצמם זכו בהם.

כהן או לוי שהיו לו טבלים, והורישום לבני בנותיהם, שהם ישראלים; הרי דין המקבלים תלוי בדין "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין" או לא, שאם הם חשובים כמי שכבר הורמו, הרי שביד הכהן כבר היתה התרומה וזכה בה, וכן המעשר ביד הלוי, וכשהורישום לבני בנותיהם, זכו הם בטבל ובמתנות שבו, ואף הם אין צריכים אלא להפריש, ונוטלים לעצמם.

הכא

מה ששנינו: אפילו ישראל -

בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן

,

וקא סבר

התנא של המשנה: "

מתנות שלא הורמו

בבית הסב הכהן -

כמי שהורמו דמיין

", וזכה בהן הסב להורישם לקרוביו שלא יצטרכו ליתנם לכהן לכשיפרישום, אלא יפרישום ויקיימום לעצמם.

ובתרומה זו אמרו במשנתנו שהוא מקדש בה, כי שלו היא, והיא לכשתקבל ממנו שלה תהא, ותמכור את התרומה לכהן שיאכלנה.

בעא מיניה רבי חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה ממון

היא,

או אינה ממון?

אמר ליה

רב הונא לרבי חייא בר אבין:

תניתוה

במשנתנו:

המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות

ובמי חטאת ובאפר פרה, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל

.

הרי שהישראל שאין לו בתרומה אלא טובת הנאה יכול הוא לקדש בה את האשה, הרי מוכח ש"טובת הנאה ממון".

אמר ליה

רבי חייא בר אבין לרב הונא:

ו

כי אטו

לאו אוקימנא

[לא פירשנוה]

בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן!?

וכפי שדחתה הגמרא לעיל את הראיה ממשנתנו.