קידושין 53b — התלמוד בעברית

ואכתי מקשינן: מה בכך שאין הפסוק קורא את ראשית התבואה "קדש לה'",

ו

הרי

לאו ממילא שמעת מינה

דהתרומה היא "קדש לה'", שהרי השוה הכתוב את ישראל ל"ראשית תבואתו"!? ומשנינן:

תרגמה רבין סבא קמיה דרב

[פירשה רבין הזקן לפני רב]: שאני מעשר שני ד

אמר קרא

: "לה'

הוא

קודש", ומשמע

בהוייתו יהא

קדוש לה'.

שנינו במשנה:

במעשר שני: בין שוגג בין מזיד לא קידש דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג לא קידש במזיד קידש.

ובהקדש: במזיד קידש, בשוגג לא קידש, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג קידש, במזיד לא קידש

:

אמר רבי יעקב: שמעית מינה דרבי יוחנן תרתי

[שמעתי מפיו של רבי יוחנן את טעמם של הדברים הבאים]:

א. טעם

שגגת מעשר דרבי יהודה

במשנתנו, [ואף שהוא סובר: מעשר שני ממון הדיוט הוא, ובמזיד קידש] ; ב. וטעם

שגגת הקדש דרבי מאיר

במשנתנו -

שב

שניהם

שנינו במשנתנו ש

אין אשה מתקדשת בהם

.

כלומר: בשגגת מעשר סובר רבי יהודה שלא קידש, וצריך טעם לחלקו מן המזיד, וביארו רבי יוחנן ; ובשגגת הקדש סובר רבי מאיר שלא קידש, ואף שבמזיד קידש, וביאר רבי יוחנן את הטעם בשני אלו שהוא משום קידושי טעות, אלא שחלוקים הם בטעות - ב

חדא

מהם פירש רבי יוחנן את הטעם:

לפי שאין אשה רוצה

להתקדש בו, והיא הרי שוגגת ואינה יודעת שמקדשה במעשר שני או בהקדש, וקידושי טעות הן מצד האשה.

וחדא: לפי שאין שניהם רוצים

לקדש, והרי שוגגים הם, ואינם יודעים שבמעשר שני או בהקדש הוא מקדש אותה, וקדושי טעות הן מצד שניהם.

ולא ידענא הי מינייהו

[איני יודע במה פירש רבי יוחנן את הטעם הראשון, ובמה פירש רבי יוחנן את הטעם השני]?

אמר

פירש

רבי ירמיה: ניחזי אנן

[נתבונן בעצמנו]:

ב

מעשר

מסתבר, ד

איהי

[היא, האשה]

לא ניחא לה

להתקדש בו

משום טרחא דאורחא

[טורח הדרך] להעלותו לירושלים לאכול שם את המעשר השני, אבל

איהו

[הוא, הבעל]

ניחא ליה דניקני איתתא ממילא

[מסכים הוא שתיקנה לו בזה], כי מה איכפת לו בטורח האשה ; ועל זה הוא שאמר רבי יוחנן, שלרבי יהודה לא קידש בשוגג, משום שאין היא רוצה להתקדש בזה, אילו ידעה שמעשר שני הוא.

אלא הקדש

אינו כן, אלא

תרוייהו

[שניהם, המקדש והמקודשת]

לא ניחא להו דנתחיל

הקדש על ידייהו

[אין הם רוצים שיתחלל ההקדש על ידיהם], ואם חלין הקידושין הרי זו מעילה, כי הוציאו מרשות הקדש ונתנו לה, ודבר איסור הוא, וקראן הכתוב "מועלי מעל" ; ועל זה אמר רבי יוחנן, שמודה רבי מאיר שלא קידש בשוגג, משום שאין שניהם רוצים.

ורבי יעקב

שהסתפק בדבר

אמר

לך:

איפכא מסתברא

מי לא איכא למימר

[וכי אין מקום לומר סברא הפוכה]:

מעשר, איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא

, וכמו שנתבאר, ואף

איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא

[אונס שיקרה בדרך העלאת המעשר שני לירושלים] ; כלומר: היות ואין המעשר השני שוה פרוטה חוץ לירושלים, שהרי לא ניתן להוציאו אלא בירושלים, ואפילו כשמוכרים אותו נתפסים הדמים בקדושת מעשר שני, ואילו קידושיה צריכים שיהיו שוה פרוטה ; אם כן מוכרח הבעל לקבל עליו את האונס שיקרה בדרך, דהיינו שאם יהיה אונס לא תהיה מקודשת, ואף לא תשלם לו, שהרי אנוסה היא ; ואם כן אילו היה יודע שהוא מעשר שני לא היה מקדש, כי האונס שכיח יותר אצל האשה מאשר אצל האיש.

אלא הקדש, בשלמא איהי

[האשה] אכן

לא ניחא לה דנתחיל

[שיתחלל]

הקדש על ידה

כי מה הנאה יש לה בזה, הרי אם לא תקבל את ההקדש, יצטרך לתת לה מן החולין

; אלא איהו מי לא ניחא ליה דניקני איתתא ממילא

[וכי לא נוח לו שתיקנה לו האשה] ולו במחיר חילול ההקדש!?

בעא מיניה רבא מרב חסדא

: מאחר שאמרנו לרבי מאיר, דבשגגת הקדש

אשה אין מתקדשת

, אם כן

מעות מהו שיצאו לחולין

כשאר מעות הקדש שמעלו בהן - ליהנות מהן כל הנאה שירצה!?

אמר ליה

רב חסדא לרבא: אם

אשה אין מתקדשת, מעות היאך יצאו לחולין!?

בעא מינה רב חייא בר אבין מרב חסדא

: לדברי רבי מאיר האומר שבשוגג לא קידש, משום שאין הוא או הם רוצים שיתחלל הקדש על ידם, וממילא אין המעות מתחללין:

במכר, מאי

, כלומר: אם לקח חפץ בשוגג במעות הקדש, האם יצאו המעות לחולין?

פשט

ליה

רב חסדא לרב חייא בר אבין:

אף במכר לא קנה

ולא יצאו מעות לחולין.

איתיביה

לרב חסדא האומר שבמכר לא קנה, ממשנה במסכת מעילה [כא ב]:

גזבר של הקדש שהפקיד מעות של הקדש בשוגג אצל שולחני, אם הפקידם כשהם צרורין [קשורים בשקית] לא ישתמש בהם השולחני, שהרי לכך הפקידם כשהם צרורין כדי שלא ישתמש בהן, ולפיכך אם השולחני הוציאן בשוגג [שלא ידע ששל הקדש הם], הוא מעל [חייב קרבן מעילה], ולא זה שהפקידן אצלו, כי הוצאתו של השולחני לא היתה ברשותו של המפקיד.

אבל אם הפקידם כשהם מותרין, ישתמש בהן השולחני, כי לכך הפקידן אצלו כשהן מותרין, כדי שישתמש בהן להחליפן, שיודע הוא שהשולחני נצרך תדיר למעות כדי להחליף ; ולפיכך מעל הגזבר כשהוציאן השולחני.

וכל זה כשהפקידם אצל שולחני, אבל אם הפקיד הגזבר מעות אצל בעל הבית, בין שהם צרורין בין שהם מותרין לא ישתמש בהם בעל הבית, כי סתם בעל הבית אינו משתמש תמיד במעות, ואם הוציאן בעל הבית בהוצאה הוא מעל.

וכשהפקידם הגזבר אצל חנווני, נחלקו בו רבי מאיר ורבי יהודה:

חנוני

דינו

כבעל הבית

שהוא אינו צריך כל כך למעות, ולא התכוין המפקיד לתת לו את המעות כדי שישתמש בהם, ולכן אם הוציאן החנוני הוא מעל,

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר: חנוני כשולחני

, שיש בו חילוק בין אם הפקידם בידו צרורין או מותרין.

הרי ש

עד כאן לא קא מיפלגי, אלא: דמר

רבי יהודה -

סבר: חנוני כשולחני, ומר

רבי מאיר -

סבר: חנוני כבעל הבית

-

אבל דכולי עלמא

ואפילו לרבי מאיר:

אם הוציא

מעות

מעל

, מי שהוציא מעות הקדש בהוצאה הרי הוא מועל, הרי שמודה רבי מאיר שיש מעילה בהוצאה בשוגג!? ומשנינן:

רבי מאיר

במשנה במעילה -

לדבריו דרבי יהודה, קאמר: לדידי, אם הוציא

מעות הקדש בהוצאה

נמי לא מעל, אלא לדידך

שאתה סובר יש מעילה בהוצאת מעות הקדש בשוגג,

אודי לי מיהא דחנוני כבעל הבית

.

ואמר ליה

רבי יהודה:

לא

, חנוני

כשולחני

.

אמר רב

: