קידושין 49a — התלמוד בעברית

תיקנו חכמים שיגרשו הכהנים בגט מיוחד שיש טורח בעשייתו, והוא נקרא "גט מקושר"; וכל זה הוא עיקר התקנה, אבל מאחר שתיקנו כן, יש שני סוגי גיטין אפילו לישראל שיכול לעשות גט פשוט או גט מקושר, ואפילו בשטרי חוב יש שתי סוגי שטרות "שטר מקושר" ו"שטר פשוט", ועושה איזה מהן שירצה.

וכיצד הוא מעשהו:

מניח שורה אחת חלקה, וכותב בשורה שלאחריה, ושוב מניח שורה חלקה, וכותב בשורה שלאחריה, וכך עד שלש או ארבע שורות, וכופל את השורה הראשונה החלקה על השורה הכתובה, ותופר, וחוזר וכופל את השורה השניה החלקה על השורה הכתובה, ותופר, וכל תפירה ותפירה קרויה קשר; והעדים חותמים מבחוץ על הכפלים בין קשר לקשר, ומספר העדים כמספר הקשרים, ולא פחות משלשה קשרים ועדים.

גט פשוט: עדיו

חותמים

מתוכו

בסוף טופס השטר, וגט

מקושר: עדיו מאחוריו

על הכפלים בין קשר לקשר.

גט

[או שטר חוב]

פשוט, שכתבו עדיו מאחוריו, ו

גט

מקושר, שכתבו עדיו מתוכו

, הרי

שניהם פסולים

, כיון שלא נעשו כתיקון חכמים.

רבי חנינא בן גמליאל אומר

:

מקושר שכתבו עדיו מתוכו, כשר

, מפני

שיכול לעשותו פשוט

, כלומר: אם הניח שורות חלקות כדרך גט מקושר, וחתמו העדים מתוכו בסוף השטר, אין הוא נפסל בכך, מפני שיכול הוא שלא לתופרו, ואף שיש בו שורות חלקות אין בכך כלום ; אבל חכמים סוברים, שאין יכול לעשותו פשוט, מפני שיש חילוק בזמן הכתוב בגט בין גט מקושר לגט פשוט, כי בגט מקושר כותבים את השנה שלאחרי הזמן שנחתם הגט.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: שלח הבעל שליח לעשות לו גט, יעשה השליח

הכל כמנהג המדינה

, שאם מנהגם לעשות מקושר, יעשנו מקושר; ואם מנהגם בגט פשוט, יעשנו גט פשוט.

והוינן בה: ו

כי אטו

תנא קמא

[כלומר: תנאי קמאי, דהיינו תנא קמא ורבי חנינא בן גמליאל]

לית ליה

שיעשה השליח כ

מנהג המדינה!?

והרי לא בזה הוא שנחלק, אלא בדבר אחר!?

ואמר רב אשי

: ודאי מחלוקת אחרת יש כאן בין תנאי קמאי לרבן שמעון בן גמליאל, בענין שליחות, ומיהו: אם שלחו הבעל לעשות לו גט בסתם, כי אז:

באתרא דנהיגי בפשוט

[מקום שמנהגם לעשות גט פשוט],

ועבד ליה

השליח גט

מקושר, אי נמי באתרא דנהיגי במקושר

[או שהוא מקום שמנהגם במקושר],

ועבד ליה

השליח גט

פשוט

, באופנים אלו

כולי עלמא

בין תנאי קמאי ובין רבן שמעון בן גמליאל -

לא פליגי דודאי קפידא

.

כי פליגי: באתרא דנהיגי בין בפשוט בין במקושר, ו

אולם הבעל

אמר ליה

לשליח בהדיא:

עביד לי

גט

פשוט, ואזל

השליח

ועבד ליה מקושר;

ובאופן זה הוא שנחלקו תנאי קמאי ורבן שמעון בן גמליאל:

מר

תנאי קמאי -

סבר: קפידא

הוא שמקפיד הבעל, ונתכוין שיעשה דוקא גט פשוט.

ומר

רבן שמעון בן גמליאל -

סבר

: אין הבעל מקפיד שיעשה דוקא גט פשוט, אלא

מראה מקום הוא לו

, שאם ירצה אינו צריך לטרוח לעשות גט מקושר, אך אם ירצה לטרוח ולעשות גט מקושר אינו מקפיד.

הרי למדנו, שאף רבן שמעון בן גמליאל סובר כרבי שמעון ד"מראה מקום הוא לו" ; וממשיכה הגמרא לפרש היכן מצינו שאף רבי אלעזר סובר כן.

רבי אלעזר

שהוא סובר "מראה מקום הוא לו", הוא מהא

דתנן

:

האשה שאמרה

לשלוחה: "צא ו

התקבל לי

את

גיטי ממקום פלוני

",

ו

הלך ו

קיבל לה

את

גיטה ממקום אחר

, הרי הגט

פסול

, כלומר: אין הגירושין חלין, שאין הוא שלוחה לקבל גט במקום זה.

ורבי אלעזר מכשיר; אלמא קסבר

רבי אלעזר -

מראה מקום היא לו

.

אמר עולא

:

מחלוקת

שנחלקו חכמים ורבי שמעון במשנתנו אם בטעות לשבח הרי היא מקודשת, היינו דוקא

בשבח ממון

, וכגון שאמר לה: "על מנת שאני עני, ונמצא עשיר" -

אבל

כשהטעה

בשבח יוחסין

, שבח של חשיבות, וכגון: "על מנת שאני לוי" ונמצא כהן,

דברי הכל

ואפילו לרבי שמעון -

אינה מקודשת

.

מאי טעמא?

משום דלא ניחא לה שיהא הוא חשוב, כי הוא מתגאה עליה, וכמו שנהוג בפי הנשים למשול משל בזה: "

מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא

[נעל גדולה מרגלי איני רוצה] ".

תניא נמי הכי: מודה רבי שמעון

שנחלק במשנתנו ב"על מנת שאני עני" ונמצא עשיר, שהיא מקודשת משום שהטעה לשבח - ש

אם הטעה לשבח יוחסים

, שבח של חשיבות, וכגון שאמר לה: "על מנת שאני לוי" ונמצא שהוא כהן, שהיא

אינה מקודשת

.

אמר רב אשי: מתניתין

דידן

נמי דיקא

שמודה רבי שמעון בשבח יוחסים,

ד

הא

קתני

במשנה הבאה:

האומר לאשה: "התקדשי לי

על מנת שאני כהן

",

ונמצא לוי;

או שאמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני

לוי

",

ונמצא כהן

או שאמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני

נתין

שפסול מדרבנן לבוא בקהל,

ונמצא ממזר

שפסולו מדאורייתא ; "או שאמר לה: התקדשי לי על מנת שאני

ממזר

",

ונמצא נתין

שהוא מיוחס יותר מן הממזר, הרי זו אינה מקודשת.

ו

הרי

לא פליג רבי שמעון

שם לומר שהיא מקודשת כשהטעה לשבח, הרי שבטעות לשבח יוחסין מודה רבי שמעון.

מתקיף לה מר בר רב אשי

:

אלא

לדבריך שאתה מדייק ממה שלא נזכר במשנה שם שרבי שמעון חולק, שאכן מודה הוא - הא

דקתני

באותה משנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי

על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת

[גדולה וראויה לשמשני] ",

ואין לו;

או שקידשה

על מנת שאין לו

בת או שפחה מגודלת,

ויש לו

, הרי זו אינה מקודשת -

דשבח ממון הוא

ולא שבח יוחסין -

הכי נמי דלא פליג

, [וכי אטו תאמר, שאף בזה לא נחלק רבי שמעון שבהטעייה לשבח היא מקודשת]!? והרי היות ושבח ממון הוא, בודאי נחלק.

אלא

בהכרח צריך אתה לומר, ד

פליג

רבי שמעון

ברישא

[במשנתנו],

והוא הדין לסיפא

[במשנה דלקמן], ואף שלא נזכר כן במשנה שם.

הכא נמי

גבי שבח יוחסין, יש לומר ד

פליג

רבי שמעון

ברישא, והוא הדין לסיפא;

ואל תדייק שמודה רבי שמעון בשבח יוחסין.

ומקשינן על הדחייה:

הכי השתא!?

וכי הראיה דומה לנידון!?

התם

גבי בת ושפחה מגודלת - הרי

אידי ואידי

[הן השנוי ברישא בעני ועשיר, והן הטעייה לשבח בבת ושפחה] הטעייה

דשבח ממון

, ולפיכך יש לומר:

פליג

רבי שמעון

ברישא והוא הדין בסיפא

, שהכל ענין אחד, ולא הוצרך מסדר המשנה להזכיר שנחלק רבי שמעון גם בזה.

אבל

הכא

גבי ממזר ונמצא נתין -

דשבח יוחסים הוא

ולא נזכר מזה ברישא דמשנתנו,

אם איתא דפליג, נתני

[אם חלוק רבי שמעון שבהטעייה לשבח היא מקודשת, היה לו לתנא להזכיר זאת], ובהכרח מדוייק אף ממשנתנו, שמודה רבי שמעון שבהטעיית שבח יוחסין אינה מקודשת.

איבעית אימא

ליישב את קושייתו של מר בר רב אשי מבת ושפחה:

הכא

גבי בת ושפחה מגודלת -

נמי שבח יוחסים

הוא, ואכן מודה בה רבי שמעון, ושוב לא תוכיח שפליג ברישא והוא הדין לסיפא, ומשום:

ד

מי סברת מאי

"

מגודלת

"

גדולה ממש

[וכי סבור אתה שפירוש "מגודלת" היינו גדולה]!? לא כן הוא, אלא

מאי

"

מגודלת

":

גדלת

[חשובה], ומודה בזה רבי שמעון, משום

דאמרה היא

[האשה] כשהטעה אותה והביא עמו בת או שפחה גדלת, שמתוך חשיבותה מצויה היא לספר עם שכנותיה: "

לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא קמי, שיבבותיי

[איני רוצה שתשמע את הנעשה בביתי, ותלך לספר את הדברים לשכנותיי], ותעשני ללעג וקלס".

תנו רבנן

:

האומר לאשה: "התקדשי לי

על מנת שאני קריינא

[שאני קורא],

כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת הרי זו מקודשת

;

רבי יהודה אומר: עד שיקרא

ויתרגם

אותם.

ותמהינן: וכי אטו

יתרגם

אפילו

מדעתיה

[תרגום משלו]!?

והתניא: רבי יהודה אומר

:

המתרגם פסוק כצורתו

, שבא לחסר תוספת התרגום שלנו, לומר: לא אתרגם את הפסוק הזה אלא כצורתו,

הרי זה בדאי

שאין זה תרגום הכתוב!

והמוסיף עליו

, שבא לומר: הואיל וניתן רשות להוסיף, אוסיף גם אני בכל מקום שארצה,

הרי זה מחרף ומגדף

, מבזה את המקום שמשנה את דבריו.

ואם כן האיך יתרגם מדעתו!?

אלא מאי

"

תרגום

", כלומר: באיזה תרגום הדברים אמורים: ב

תרגום דידן

[תרגום שלנו] הוא תרגומו של אונקלוס.

והני מילי

שדי לו בשלשה פסוקים, אלא בכגון

דאמר לה

: "התקדשי לי על מנת שאני

קריינא

".

אבל אמר לה

: "התקדשי לי על מנת ש

קרא אנא

[אני קראה] ", אינה מקודשת

עד דקרי אורייתא נביאי וכתובי בדיוקא

, צריך שיהא יודע לקרות את כל התורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה.

האומר לאשה: "התקדשי לי

על מנת שאני שונה

[יודע לשנות] ", נחלקו בזה אמוראים:

חזקיה אמר

: עד שיהא יודע לשנות

הלכות

, היינו הלכות למשה מסיני.

ורבי יוחנן אמר: תורה

.

מיתיבי

מהא דתניא:

איזו היא

"

משנה

"?

רבי מאיר אומר: הלכות

למשה מסיני.

רבי יהודה אומר: מדרש

המקראות, כגון ספרא וספרי שהן הלכות של מדרשי המקראות.

ואם כן, הניחא לחזקיה, שדבריו כדברי רבי מאיר ; אבל רבי יוחנן תיקשי: שהרי "שונה" משמע לשון משנה, ואין מי שיאמר ש"משנה" היא התורה!?